הפוסט הפותח של בלוג זה עסק בתפיסת האדם כמשאב, כאובייקט, כמכונה שיש להפיק ממנה את המירב במינימום השקעה וכמובן ללא התייחסויות לצרכים האנושיים שלה.

ככל הנראה, מכיוון שהשינוי לא נראה באופק, אמשיך ואתייחס מידי פעם לנושא זה. שכן, מידי יום אני נתקלת בעוד ועוד דוגמאות למצב חברתי, כן רבותי ? זהו מצב חברתי, שיוביל את כולנו לאבדון, אם לא נדע לטפל בו.

וכפי שהדברים נראים כעת, לא רק שלא מזהים את הבעיה, ובוודאי שלא מטפלים בה, אלא מחמירים אותה יותר ויותר. מה שנורא הוא, שמביאים את האנשים לחשוב שהם צריכים להיהפך למכונה הזאת, שאם הם לא מרוויחים מספיק כסף, או מספיקים מספיק דברים בחיים, זה בגלל שהתפקוד שלהם כמכונה הנכספת לקוי.

יוקר המחיה

הבעיה מתחילה בראש ובראשונה בכך שהיום מאוד יקר לחיות, יחסית, לדוגמה, ליוקר המחיה לפני נאמר 50 שנה. וזה לא רק בגלל אובדן הצניעות ואהבת כל הפינוקים הקטנים שכבר הפכו להכרח ולא נתפסים בכלל כלוקסוס כמו בזמנים עברו. למשל, הטלפונים הסלולריים. האם אתם זוכרים שאנשים ספרו דקות כשהם ערכו בדחילו ורחימו שיחת חוץ בתוך הארץ, שלא לדבר על שיחה לחו"ל – שהיתה איזה מאורע יוצא מגדר הרגיל? או הנסיעות לחו"ל. האם אתם זוכרים אנשים שחיים שלמים לא עזבו את הארץ ולא בגלל שהם היו עניים מרודים. הם פשוט לא רצו. ממניעים ציוניים, של זאת המדינה שלנו ואין לנו מה לחפש בחוץ או סתם כי זו לא היתה הנורמה. רק העשירים ממש נסעו לחו"ל. אבל היום, הסיסמה היא חו"ל לכל פועל… רק שמשכורות הפועלים לא עלו באופן יחסי, הן אולי אפילו ירדו.

כבר ידוע שהיום אין מצב שמשפחה תוכל לחיות רק על משכורת אחת, למרות שעד סוף שנות השבעים ואפילו אח"כ יכלו גם יכלו. זה ממש לא בגלל שחרור האישה, למרות שמאוד הייתי רוצה לחשוב כך. ייתכן, שזה אפילו שעבוד יתר של האישה. תמורות חברתיות, שלקחו את המהפכה הפמיניסטית והעמידו אותה על הראש. גם אם האישה היא חלק ממשפחה וגם אם היא ראש תא שאינו כולל בן או בת זוג ? כרווקה או כאם חד הורית.

הנשים יוצאות לעבודה. בואו נראה להם. אז ראשית, לקח שנים עד שנשים התחילו קצת להשתחרר ממלכודת 2 המשרות שהציבו להן: גם עבודה תמורת כסף מחוץ לבית, גם המשך הנשיאה בכל חובותיהן מלכתחילה ? ניקיון הבית, כביסה, בישול, הדאגה לילדים וכמובן ? לידת ילדים… שנים לקח עד שנשים השתחררו מהבושה של לקחת עוזרת, של לא לנקות בהיסטריה כל יום את הבית מהמסד עד הטפחות. יום אחד העוזרת שלי חלתה והחלטתי לנקות בעצמי. לא רק שהתמוטטתי פיזית, כי פשוט לא היה לי זמן לשלב את הניקיון עם שעות העבודה הארוכות שלי, אלא שחשבתי על אימא שלי שזה כל מה שהיא עשתה כל הימים. איזה עולם מתסכל וסיזיפי. נשים שהיו מתחילות לבכות רק כי הן לא הספיקו לנקות את הפנלים…

אז הן ? וגם הבעלים והחמות שלהן – התרגלו לעובדה שאפשר לנקות את הבית גם פעם או פעמיים בשבוע או אפילו פעם בשבועיים ולא כל יום. הגברים הבינו במקרו שהמצב החברתי החדש הוא פתח לשפע הזדמנויות עסקיות חדשות והתחילו לשווק ארוחות מוכנות או פריטי מזון מוכנים אחרים. ובמיקרו, לאט לאט, הגברים הבינו שגם הם יכולים לחלוק בעבודות הבית ובגידול הילדים. טוב, כנראה שרובם לא, אבל נראה לי שרובם התרגלו לרעיון שהאישה שלהם לא תהיה שם להגיש להם ארוחה חמה כשהם חוזרים הביתה. ובכלל, את הארוחה החמה של היום הם כבר אוכלים בעבודה. ככה זה כשחוזרים הביתה בשמונה בערב ולא בארבע או בחמש. אי אפשר למשוך את כל היום על שני סנדוויצ'ים שהבאת מהבית.

ולא לדבר על כך שהשנה, אחרי עשרות שנים של מאבק, סוף כל סוף הוצאות מטפלת הוכרו כהוצאה מוכרת. אל תבינו לא נכון, זה לא בגלל שהשלטון או הגברים סוף כל סוף הסכימו שהאישה תגשים את עצמה. לא, זה בגלל שמשתלם לשוק העבודה לתת לנשים את הבונוס הזה, כדי שהם יוכלו לתרום יותר שעות. כוח העבודה הגברי המיומן, כבר אינו מספיק לאיוש כל המשרות הנדרשות. במיוחד, לאור קדחת הנעורים שפשטה בשוק העבודה, ישלחו הביתה גברים בני חמישים ויכירו בהוצאות מטפלת לנשים צעירות. מחשבה מעוותת? זה רק מראה שהפמיניזם אינו 'אין' יותר. מה ש'אין' זה המצליחנות פר-סה ומצליחנות זה משום מה להיות צעיר…. או להיות מושלם גופנית, אם נפזול לשיגעון הניתוחים הפלסטיים…..

ואז, אם צריך לאכול ארוחה חמה בעבודה, גם אם מספקים אותה במחיר מסובסד, אם צריך לקנות אוכל מוכן כי אין זמן לבשל, אם צריך מטפלת, כי לא נמצאים עם הילדים ואם צריך עוזרת כי אין זמן לנקות, החיים הופכים משום מה הרבה יותר יקרים.

תוסיפו לזה את כל החומרנות הגואה של חברת הצריכה. יש דברים שכבר בהחלט אינם נתפסים יותר כפינוקים: למשל מחשב או טלפון סלולרי. היום כל משפחה צריכה מחשב לעבודה או ללימודים של הילדים, מוצר שצריך לשדרג כל כשלוש-ארבע שנים במקרה הטוב, הוצאה של כמה אלפי שקלים בכל פעם. כל אחד צריך חיבור לאינטרנט ? עוד הוצאה של כמה מאות שקלים בשנה. זה דבר כל-כך אלמנטרי, שבאו"ם מתכננים לתת לפ-טופ ב-100 דולר, לכל ילד בעולם, כולל לילדים מן האזורים העניים ביותר בעולם, שגרים בבקתות ושאין להם אפילו חשמל בבית. בדומה, אף אימא דואגת לא תוותר על האפשרות לצייד את כל ילדיה בטלפון סלולרי, כדי שתוכל ליצור איתם קשר בכל עת, למרות כל מיני סכנות שקיימות בגלל השימוש בהם. וזאת בנוסף לטלפונים קוויים, שאחזקתם עלתה באלפי אחוזים, עם המעבר לחיוב לפי זמן שיחה ולא לפי מספר שיחות כפי שהיה פעם. האם אתם זוכרים שפעם אפשר היה לדבר שיחה של שעות בתוך אזור חיוג בחיוב של פעימת מונה אחת…?

היום, כדי להיות בעניינים כמעט כל האוכלוסייה מחוברת לטלוויזיה בכבלים או בלוויין, עוד הוצאה של אלפי שקלים בשנה, ובנוסף, למעט המשתמטים, ממשיכים לשלם את המס האנכרוניסטי והמיותר ? 'אגרת הטלוויזיה' ? מס שנתי בשווי כמחצית מהתשלום השנתי לכבלים/לוויין על עשרות ערוציהם (אולי ירד קצת בשנה האחרונה… מעניין למה…), בשביל התענוג המפוקפק של לצפות בערוץ אחד שאין מה לראות בו…. סליחה, שלא היה בה מה לראות עד שנהפך לערוץ הנוסטלגיה, בהחלטה נבונה של לנצל/לחשוף את אוצרות הסרטייה שלו, אבל זה גם כן רק לשעה ביום ובמשך שעות הלילה.

ועוד לא הגענו לשיגעון המותגים.

לוותר על כל זה, נראה באמת כאילו לחזור לתקופת האבן. למרות שיש כמה תנועות שמטיפות לחזרה לחיים צנועים ואקולוגיים יותר, אך הן זניחות מספרית, לצערנו, ונראות כקבוצות של משוגעים לדבר או סתם כמשוגעים.

היה אדם עליון

אז הצרכים שלנו גדלו בהרבה ובכל זאת, נשארנו אותם אנשים ? עם אותן יכולות. איך נספק לעצמנו כמות כפולה כמעט של צרכים (מבחינת ערכם הכספי), עם אותם הכישורים?

התשובה: היה אדם עליון.

אם אתם חושבים על ?bermench של ניטשה, אז לא לכך הכוונה. בדיוק להיפך, האדם העליון בימינו, המצליחן ? הוא אינו האדם הרוחני ביותר, אלא האדם הלא-אנושי ביותר, המכונה המשומנת ביותר. הוא אינו זה שימרוד במוסר חברתי מעוות ויצור מוסר חדש, אלא זה שייטמע באופן הטוב ביותר במוסר הקיים. מה שנותר דומה ? הוא הרצון להתעלות (לאו דווקא רוחנית) והרצון להתגבר על הניהיליזם.

איך להתעלות?

לפניכם כמה קווים מנחים

• האדם העליון חייב להיות אדם קר רוח שיעמוד בלחצים, למרות כל הסערות הרגשיות שלו. אמרנו מכונה ? אמרנו איון רגשות.

היום בבוקר ראיתי סרט תיעודי: מאחורי הקלעים של תחרות מיס ארה"ב 2006. מפתיע היה לראות, שכיום בעידן שיגעון מכוני הכושר והניתוחים הפלסטיים, הדבר החשוב ביותר לא היה המראה. להבדיל מתוכנית דומה שראיתי רק לפני כמה שנים ושהתמקדה בניתוחים הפלסטיים שעוברות המועמדות לתואר מיס ונצואלה ובאימונים שלהן במכון הכושר, מה שהיה חשוב כעת היה כושר העמידה בלחצים. בשיחת המוטיבציה שערכה המיס היוצאת, היא דיברה רק על זה. התפקיד קשה, שוחק, מי שרוצה לזכות בו, חייבת לשמור על מיקוד ולתפקד כיאות תחת לחץ. מיס פלורידה סיפרה שבתור משתתפת בתחרויות יופי מגיל ינקות, היא רכשה לעצמה יותר ביטחון עצמי להתמודד עם כל הלחצים. מעניין היה לראות שדווקא היא כשלה בשלב הראיון של הטופ פייב…

• האדם העליון חייב להכפיף את עצמו לסדר יום נוקשה ולהקפיד על יעילות מרבית במסגרת מגבלת הזמן. מגבלות גופניות? כדאי לשכוח שהן קיימות (עד שנעשים חולים מרוב עבודה…). אמרנו מכונה – אמרנו פעילות סדורה.

לאחרונה אני נתקלת בשפע עצות לעזרה בניהול יעיל יותר של הזמן. יש רק 24 שעות ביממה, זה נתון שאי אפשר לשנות, אז כדאי ללמוד איך לדחוף לזמן הזה כמה שיותר פעילויות. אז נכון, שקצת יעילות לא תזיק לאף אחד, אבל המטרה של כל העצות האלו אינה יעילות שתשפר את ההספק ב-5% או ב-10%, אלא עצות שאמורות לגרום לך להכניס עוד 100% פעילות ביום, לאזן בין פעולות שגרתיות ופעולות לצורכי גדילה (עסקית ורק עסקית), שאף פעם לא נמצא להן זמן ובעיקרון ? להפוך אותך מאדם שחי את חייו השגרתיים לאדם שימציא את עצמו מחדש, לאדם שהולך לשנות את העולם. אם רק יידע ניהול זמן נכון מהו, הוא יהיה הביל גייטס הבא…

כך בתוכנית של אודטה בערוץ 10, סיפרה יועצת אחת משל, שלמדה מאיזה פרופסור אמריקאי:

במהלך הרצאה, הפרופסור מעמיד קערת זכוכית על השולחן. וממלא אותה באבנים גדולות עד קצהה? האם הקערה מלאה? כן, אומרים תלמידיו. לא, אומר המרצה המלומד ומכניס אבנים קטנות בין האבנים הגדולות. האם עכשיו הקערה מלאה? כן, עונים התלמידים. הפרופסור ממלא את הרווחים הנותרים בחול. האם עכשיו הקערה מלאה? כן, אומרים תלמידיו. והפרופסור ממלא את הקערה במים. עכשיו הקערה מלאה…

חברה שלי סיפרה לי גרסה מעט שונה של המשל – שצריך ללמוד להכניס את האבנים בצורה סדורה, הגדולות קודם והקטנות אח"כ כדי שכל האבנים יכנסו לקערה.

מה הנמשל? בעצם אפשר להמציא כל דבר. שלא להתעסק רק בחול, אלא למצוא זמן לאבנים גדולות. לא לכבות שרפות יומיומיות אלא לפנות זמן למחשבה לפיתוח והתקדמות. או מה הסדר הנכון של פעולות במשך היום ובעצם כל מה שמישהו ירצה להעלות על דעתו. דוגמה לעצות פרקטיות בתחום תוכלו למצוא בכתבה הבאה: "אימון אישי לעסקים: חבל על הזמן," גיל פרץ, YNET, 16.4.07.

אבל בעצם תרומתו הגדולה של המשל הזה הוא הניחוח הפסאודו פילוסופי-אקדמי-מזרח רחוק שהוא מקנה לפרקטיקת הניצול הזאת. ניחוח של ספרי מודעות לפרקטיקה קפיטליסטית חזירית של הפיכה למכונה. של מתיחת היכולות הפיזיות עד קצה גבול היכולת בלי לחשוב על הנזק המצטבר הכרוך בכך. גוף הוא לא מכונה שאפשר להחליף בגלל שחיקת יתר. כלומר, אתם לא תוכלו להחליף את הגוף שלכם, אבל המעסיקים, יוכלו גם יוכלו: משאבים (סליחה, אנשים) עומדים לרשותם בשפע.

כשחיפשתי את הכתבה, נדהמתי מכמות הפריטים המתייחסים לכך שעלו בגוגל ? מכמות הפרסומות שמציעות לימוד של ניהול זמן (חלק מתופעת הקואצ'ינג ? ראו דיון קצר להלן). ואפילו קורס באוניברסיטה הפתוחה שדן בנושא…

נדמה שתעשייה שלמה צמחה מאיזו פרקטיקה שלא ברור אם יוצרה על-ידי מעסיק נצלן או על-ידי בחור שאפתן שחושב שאין גבול ליכולותיו, והשתלטה עלינו באופן כזה שלא יודעים מי הביצה ומי התרנגולת. מימדי התעשייה הזו רק מעידים על חוסר המודעות של האנשים למלכודת שלתוכה הם מכניסים את עצמם (וגם כמובן, על כמה אנשים שמנצלים את מצוקתם של האנשים הפשוטים שרק רוצים לחיות טוב יותר, בשביל בצע כסף. כמו שתמיד קורה עם כל שיגעון אופנתי. אתם לא חושבים שהקואצ'ינג הזה באמת עוזר…)

אני נחשבת בחורה מאוד יעילה מיסודי, כנראה תודות לחינוך הייקי שלי, ולא פעם המצאתי בעצמי סדר יום ו/או שיטות שיאפשרו לי לבצע דברים בצורה יעילה יותר. המטרה שלי, עם זאת, היתה יעילות – לבטל עד כמה שניתן פעילויות כפולות שנובעות מאי תכנון ולוגיסטיקה לקויה. אבל, המטרה של העצות החדשות, היא פשוט לדחוף יותר דברים ביום.

אז זה לא סוד שהיום דורשים מהעובד לבצע הרבה יותר דברים באותו זמן נתון. או כמו שאמרה חברה שלי: פעם כשהיה עומס עבודה, היו מביאים עובדים זמניים; היום דורשים מאותו עובד לבצע הכול. ככה זה כשעוברים מתשלום לפי שעות/שעות נוספות למשכורות גלובליות. פעם, עובד זמני לא היה בעיקרון עולה יותר ממה שהיו צריכים להוציא בכל מקרה על שעות נוספות לעובד הקבוע. היום הוא עולה הרבה יותר, כי הרי בכלל לא משלמים לעובד שעות נוספות. אז למה לא ננצל את העובדים יותר…?

אבל מה קורה כשמתמוטטים?

אז לכל האנשים שחושבים שהשמיים זה הגבול ? אל תחשבו שלכם זה לא יקרה. גם אני הייתי ידועה בתור סוס עבודה, אחת שיכולה לעבוד חודש על אדרנלין 6-7 ימים בשבוע 8-10 שעות ביום. הייתי לפעמים מגיעה לאפיסת כוחות, אבל חשבתי שזה לא נורא. מקסימום נחים יומיים. אבל לא לעולם חוסן. פתאום, אחרי יותר מעשר שנות עבודה, הגוף אומר עד כאן. בעקבות תקופה מאוד לחוצה בעבודה, קיבלתי דלקת גידים חריפה בפרק כף היד בשתי הידיים, כאבי גב וצוואר. עבדתי מעט (צריך לאכול…), למרות הכאבים ולמרות הפרצופים של ספקי העבודה שלי: "זה לא הספק…" (שבאים אליי בטענות, למרות שהם אחראים במידה רבה למצב הזה…) אבל הדבר הנורא מכל, הוא הפחד שאהפוך לנכה ושלא אוכל לפרנס את עצמי יותר לעולם. האם זה שווה את כל שנות הקריעה שלי? (שלא היו תמורת תשלום מי יודע מה…)

האורטופד, קצת צחק לי בפרצוף. תגידי, הוא אומר, לא קראת את האזהרה שמופיעה תחת כל מקלדת… האמת, קראתי, שמעתי על תלאות של אחרים שסבלו מהבעיה וחשבתי, כמו רבים אחרים, שלי זה לא יקרה. הפתרון הוא די פשוט: לעבוד 50 דקות, לנוח 10 דקות. זה חשוב גם לבריאות העיניים, דרך אגב. וחבר'ה – 10 דקות זה הרבה יותר זמן ממה שלוקח ללכת לשירותים או לעשות כוס תה. אני אפילו שמה טיימר עם צלצול. שלא אסחף….

אבל אני עובדת בבית, הבוס לא מסתובב לי בין הרגליים. תנסו לעשות את זה במשרדים? אני לא בטוחה שזה יראה כ"כ טוב, למרות שהבוסים יודעים שצריך להקפיד על הכללים האלו. הם למדו את זה בקורס ניהול. אבל, באמת, למה שהם יקפידו על זה…. אם מישהו יהיה חולה, הם יחליפו אותו. אם הוא פרילאנס, הוא גם לא יכול לתבוע פיצויים על הנזק.

ומסיפור זה מבינים את הדבר הכי חשוב בעצם, שנשמט מכל העצות לניהול זמן: צריך להקצות זמן למנוחה. להבין שקריעה של יום אחד, באה על-חשבון אפיסת הכוחות וחוסר יכולת ביצוע של היום למחרת. ושבעצם שכרנו יוצא בהפסדנו לטווח הקצר והארוך כאחת.

• להשגת המטרות – צריך עזרה מקצועית. פעם זה היה פסיכולוג צמוד. היום: מאמן (couch) צמוד. לא עוד התקרבנות וחיפוש של שנים אחרי האני העצמי האינדיוידואלי. לא עוד השלמה עם המגבלות ועם מי שאתה. מהיום, יש לך מאמן, שיסייע לך להתגבר על הטראומות במסלול מהיר להפיכה לאדם עליון מונע להצלחה, שידרבן אותך להישגים הרצויים. האדם הפרטי נמחק אל מול המודל הממוכן והאחיד.

אני אתחיל מהסוף. רק היום בבוקר היה פרומו בטלוויזיה לתוכנית 'משפחה חורגת' עם "המאמן הלאומי" (?!) כהגדרת הפרומו…. (אפילו לא הקשבתי לשמו, ממש לא חשוב). זוכרים איך התחיל הפוסט הזה? יוקר המחיה שעלה פלאים בשנים האחרונות כגורם עיקרי להתפתחות מודל האדם העליון החדש המצליחן ומונע המטרות … אז אחת המטרות של האדם העליון החדש הזה, מתוקף התבליט הראשון לעיל ? הוא שליטה עצמית ושליטה עצמית זה גם שליטה בתקציב ? כלומר, האדם העליון החדש גם צריך לדעת איך לא לצרוך את כל הדברים שלשמם הוא נעשה אדם עליון וזאת מתוקף היותו אדם עליון.

הפסיכולוגיה צמחה מתוך אמונה באינדיבידואל, היא פותחה על-ידי רופאים פסיכיאטריים, שהצליחו לתת צלם אנוש לאלה שצלם האנוש ניטל מהם ? המשוגעים שהיו כלואים כחפצים במוסדות או בבתי משפחותיהם. הוא התפתח לדיסציפלינה סדורה ולעיסוק שדורש השכלה מסודרת, התמחות ורישום אצל רשויות המדינה.

היום כל אחד שמכריז על עצמו ככזה הוא מאמן. אין שום השכלה. אין שום פיקוח. גם אם בפעולותיו יגרום לנזקים פסיכולוגיים בלתי הפיכים. למי אכפת? האם הם שמעו פעם על מינון שבירת מנגנוני הגנה, למשל? אני שואלת את עצמי.

או, מה מידת ניסיונם במה שהם מטיפים לו? הרי, כל הצלחתם היא בזאת שהצליחו להפוך לפרזיטים על גבם של תמימים שחושבים שזה מה שיהפוך אותם לעשירים יותר (לא ראיתי מאמן שמבטיח רק אושר – את זה הם משאירים לפסיכולוגים או לאנשי המודעות למיניהם). האם יש מחקרים שתומכים בעצותיהם? תיאוריה סדורה שבשמה הם נותנים את עצותיהם?

אז בימים שכל אחד יכול להיהפך למאמן, אחת מחברותיי, ניסתה את עצמה עליי וזרקה עליי שלל עצות אימון ידועות ששמעה מפה ומשם. ראשית, היתה לי הרגשה שחוץ מזה שהיא מרגישה הרבה יותר גדולה וחזקה ממני, היא פשוט לא מבינה על מה היא מדברת. ושנית, העצות שלה היו מן אמירות כלליות שלא היה להן שום אחיזה בשטח. איך אתה הופך אותן למציאות ? בעיה שלך. בקיצור, הבנתי שאם אתייחס להצעותיה, רק אסתבך עם עצמי ועשיתי מה שאני מבינה. וראה זה פלא, מתברר שאני יודעת טוב מאוד מה צריך לעשות, לבד.

טוב, אז מזל שעברתי בזמנו טיפול פסיכולוגי, שחיזק אותי ואיפשר לי לעמוד על דעתי. שאם לא כן, לא ברור היכן הייתי היום. ייתכן שחברתי זאת אינה דוגמה למאמן. אבל דוגמאות אחרות לא חסרות. ואני איני יכולה לשכוח את יועצת התעסוקה שייעצה לאחד מידידיי בנוגע למיזם אינטרנטי שלו, בצטטה "עובדות" שלא היה בהן שום דבר אמיתי. אבל ידידי היקר, שניסיונו באינטרנט עולה עשרת מונים על שלה (היא מייעצת על ריק ולא מתוך ניסיון, כמובן), אפילו לא עמד על דעתו ואמר לה: יקירתי על מה את מדברת, אבל אני יודע שכך וכך. הוא ממשיך וחולם ומנסה לעשות מה שאמרה לו. זהו כוחם של המאמנים למיניהם: עצם ההכתרה (העצמית) למאמן הופכת אותם ליודעי-כל בעיני הרבה אנשים, מין 'מנגנון שליטה אידיאולוגי' בפרפרזה על אלת'וסר.

וזה מוביל גם לבעיה נוספת של אותם מאמנים. לעומת פסיכולוג שאסור לו להתערב, אלא התערבות מינימלית, ותפקידו הוא בעצם להביא את המטופל להסיק מסקנות בעצמו (ולהיהפך לאדם חושב ולא תלותי … ועזבו את המקרים שבהם קורה בדיוק ההפך), המאמן מתערב גם מתערב בחיי מאומניו. כך בתוכנית 'הברבור' הזכורה לטוב, תוכנית המייק-אובר הרדיקלית ביותר לזמנה, שהעבירה את המייק-אובר מכסא המספרה לשולחן הניתוחים, מפיקת ויוצרת הסדרה, קיבלה על עצמה גם את התפקיד/התואר 'מאמנת לחיים' ואמרה לאחת המשתתפות, בסצינה הבלתי נשכחת, לשכוח את בעלה לשעבר, שנקרא 'לאקי'. No more Lucky היא אומרת לאישה הבוכיה. האם האישה הזאת היתה צריכה להשתחרר מהצל של בעלה לשעבר? קרוב לוודאי שכן. אבל האם זה תפקידו של אדם מקצועי חיצוני להגיד לה את זה, להיכנס עד כדי כך לחייה?

אם היא צריכה להיות מכונה מונעת להצלחה ? אז התשובה היא בהחלט כן. שכן, למכונות לא רק שאין רגשות, כאמור לעיל, אלא גם אין פרטיות. דווקא בתוכנית 'הברבור', שאני ממיינת אותה לשלב הלפני אחרון, המשתתפות היו במפגשים עם פסיכולוגית מוסמכת והאימון היה תוספת כזאת, שהיתה בשיתוף פעולה עם הפסיכולוגית. מן דחיפה חצי חברית… חצי לחצי ההפקה…

הבעיה היא שהיום, האימון אינו קשור יותר לפיקוח מקצועי ממש. הוא הפך להיות הדבר עצמו. כך בתוכנית 'המראה', השיבוט כביכול הישראלי לתוכנית 'הברבור' ? אין יותר פסיכולוגית ? יש רק מאמנת לחיים…

מסקנות ? או איך השיטה הזאת סותרת את עצמה

אז בניגוד לתמה לעיל של ניהול זמן שמשאיר זמן לפעילות גדילה ולא מסתפק רק בכיבוי שריפות, עוברים כיום מטיפול פסיכולוגי, מה שנתפס בעבר ואולי אף היום, כעזר לגדילה (אולי של הרוח ולא של הכסף…) לאימון – מכבה השרפות האולטימטיבי – איך לגדול בכסף תוך השקעת בזק בעצמי – או בעצם רק בחלקי העצמי שמונעים ממישהו לעשות כסף. אולי כי מי שהולך לטיפול פסיכולוגי נחשב כדפוק ומי שהולך לאימון ? נחשב כמשקיע בעצמו. מין בעיית דימוי שכזאת…

אתה צריך להפוך לאדם עליון כדי להפוך למכונת כסף ולצרוך את כל מה שרצית, אבל כאדם מכונה, אתה גם צריך לדעת לא לצרוך את מה שאינך יכול להשיג כי לא הצטיינת מספיק בתור אדם עליון ולא עשית מספיק כסף. אותם אנשים עליונים שמכפיפים עצמם לנרטיבים החברתיים כדי לזכות באושר האולטימטיבי ? הכסף, מאבדים בתהליך את עצמם. הם הכדור במשחק המסירות בין נרטיב חברת הצריכה ונרטיב כלכלת האוברדרפט.

כי הנרטיב הזה שאם רק תעשה א, ב, ג תוכל לזכות באושר ? סליחה, בכל השכלולים הטכנולוגיים ? הוא בלוף, שמשרת כמה קפיטליסטים שמרוויחים מיליארדים על מיליוני נעשקים. מצד אחד יצרני הסחורות בחברת הצריכה ומצד שני ? אל תשכחו ? הבנקים שחוגגים על ריביות האוברדרפט ומחכים לכם מעבר לפינה לקחת את כל מה שיש לכם, אם חלילה מעדם וכשלתם במירוץ.

אז אולי מזל שהמציאו את המסגרת בבנק ואת האימון לאי-חריגה. כי אחרת, כל הכלכלה היתה מתמוטטת. אבל אתם באמת חושבים שתוכלו להחזיר אותנו עכשיו לתקופת האבן?

אנחנו האדם העליון!