תוכן מדור
- גיליון 4 -
12/2008


 

Meital Nisim
תמונה חסרה
מיטל נסים

משוררת ועורכת.

ילידת 1983.

סטודנטית לפסיכולוגיה וספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה.

ערכה (עם לידור יעקב) את 'מאגמה' - קונטרס לשירה חדשה.
לדף הבית

עוד במדור:



 
מתה טניה

על ספרו של אהרן שבתאי, טניה, חרגול/עם עובד, 2008, 63 עמ'.


בשנים האחרונות, אנו עדים לפריחה מחודשת של השירה העברית החדשה. כתבי עת חדשים רבים רואים אור ובהם מודפסים בעיקר שירים של משוררים צעירים, חלקם מוכשרים מאוד. עם זאת, ניתן להבחין בנקל כי אחד החסרונות הגדולים ביותר של השירה הצעירה, שהחלה להתפרסם על דפים מאולתרים ברחובות תל אביב, הוא שפתה הקלוקלת והדלה. נוסף על כך, נדמה כי לא היה בכוחם של עורכי כתבי העת הללו לתקן שימוש שגוי בשפה, ואין הכוונה לשיבושים מכוונים המנסים לבחון את גבולות השפה, אלא לשגיאות שנבעו מחוסר ידיעה. גם אם כתיבה שלא מתוך מודעות וידיעת השפה יוצרת חיבורים מעניינים, מדובר לרוב אירועים ספורדיים, שכן אף כי יופיה של השפה הוא בגמישותה וביכולת לשנות פניה במקביל להלך הרוח של התקופה בה היא נכתבת, חוסר המודעות לשינויים אלו מצמצם באופן משמעותי את מרחב הרפרנטים ואת יכולת התמרון של המשורר.

אהרן שבתאי הוא משורר שפועל בהוויה השירית החדשה באמצעות שפה, שרבים מעמיתיו הצעירים אינם מכירים. השליטה בשפה העברית מאפשרת לו לנוע אחורה וקדימה בין רבדיה השונים לפעול בה ואף מחוצה לה. פעילותו השירית, שצמחה בשנות השישים של המאה שעברה, נשענת על שפה עשירה ושורשית מאוד ועל כן, גם בשיריו החלשים יותר הוא מצליח ליצור קסם מילולי.

ניתן לראות זאת בספרו אהבה, שראה אור בשנת 1987, בו הוא עובר בקלות בין שפות שונות: "אֲנִי בֶּנְאָדָם/שֶׁרָצַח תַּ'אַהֲבָה//פָּשׁוּט בְּמוֹ יָדָיו//לָקַח/וְקִפֵּד אוֹתָהּ כְּמוֹ טָלֶה//וּמִיָּד בִּשְׂכָרוֹ/בִּשְׂכַר שׁוֹחֵט//נֶהֱפַךְ//ל'א גְּרוֹיְּסֶער חוֹכֶּעַם'//'חָכָם בַּלַּיְלָה'/ו'חָכָם בַּתַּחַת'//אָז// יֵשׁ קַיִן וְיֵשׁ הֶבֶל//וְיֵשׁ יוֹסֵף וּדְבוֹרָה/וַחֲמוֹר הַשְּׁכֶמִי//וּלְבַסּוֹף//מִין אַהֲרֹן אַיכְמַן//...." ("שיר א", אהבה, עמ' 7). לאורך כל הספר הזה, אנו עדים שוב ושוב לשבתאי המתכתב עם כמה שפות בו זמנית - ביניהן העברית התנ"כית, היידיש ושפת הסלנג של העברית המודרנית - והמעורר, תוך כדי כך, שיח בין-תרבותי המאפיין את ההוויה הארץ ישראלית. העושר השפתי מתגבש בשיר השבתאי לכדי אמירה אישית וייחודית, בה המסגרות נשברות ונעקרות ממקומן ובכך עליונותו כמשורר בן-זמננו.

הספר טניה ראה אור בחורף האחרון והוא כולל 43 שירים שעוסקים באבל, בפוליטיקה ובזיקנה כפועל יוצא של אירוע מכונן: מותה של רעייתו, טניה ריינהרט - בלשנית, חוקרת ספרות ופעילת שמאל רדיקאלי, שנפטרה במרץ 2007 בניו יורק. השירים גאוניים בפשטותם וביכולתם להעביר באופן מדויק את התחושה של התמודדות עם מוות ואבל: "חֲבֵר מָוֶת/דּוֹד מָוֶת/בֹּקֶר טוֹב//שָׁפַךְ לִי חָלָב/לְתוֹךְ הַקּוֹרְנְפְלֶקְס//חֲבֵר מָוֶת/דּוֹד מָוֶת/עֶרֶב טוֹב//לֵךְ לְבֵית הַמִּרְקַחַת/מוּל הַמִּדְרְחוֹב//תָּבִיא קוֹנְדוֹמִים" ("30.3.07", עמ' 9).

השירים על טניה, המרוכזים בחלק הראשון של הספר, שומרים על יחס דו-קוטבי, כמעט טבעי,  למוות, כאשר מצד אחד עולה אי-היכולת להיפרד ומצד שני - הרצון העז ללכת הלאה: "לִבִּי רֵיק כְּמוֹ הַדְּלִי הַזֶּה/בִּלְעָדַיִךְ//אֶגְחַן/מֵעַל הָאַמְבַּטְיָה/אֲמַלְּאֵהוּ בַּמַּיִם//אַשְׁרָה בּוֹ/אֶת הַסְּחָבָה//אֶרְחַץ רִצְפָּה " ("לבי ריק כמו הדלי הזה", עמ' 11). בשירים מסוימים, ההשלמה עם המוות גובלת במרדנות עיקשת במוות עצמו: "אֲנִי אַלְמָן מְחַפֵּשׂ אִשָּׁה חֲדָשָׁה//שֶׁתִּהְיֶה טוֹבָה/שֶׁתִּהְיֶה יָפָה//אוּכַל לְהָכִין לָהּ/עוֹפְיוֹנִים מְמֻלָּאִים/וְנֹאכַל עִם סֶרֶט//בַּלֵּילוֹת נְשׂוֹחֵחַ בַּחֹשֶׁךְ//יֵשׁ לִי מְעִיל רָחְצָה רַךְ/בְּצֶבַע הַחוֹל/אֲנִי שָׂמֵחַ,/הַזַּיִן תָּמִיד עוֹמֵד" ("מודעה", עמ' 16). בשירים אחרים, האבל וזיכרונות העבר זוקפים את ראשם מבין השורות וכאילו מציירים טניה חיה: "טַנִיַה הוֹלֶכֶת בַּדִּירָה//טַנִיַה מוֹצִיאָה מֵהַמְּקָרֵר/בַּקְבּוּק סוֹדָה//טַנִיַה יוֹשֶׁבֶת עַל הַסַּפָּה/עִם שַׂקִּית הַגַּרְעִינִים/לִקְרֹא עִתּוֹן//טַנִיַה מִסְתַּכֶּלֶת מֵהַחַלּוֹן בָּעֵצִים//טַנִיַה בּוֹדֶקֶת אִם הַיּוֹנָה בֶּעָצִיץ/עוֹד דּוֹגֶרֶת//טַנִיַה יוֹצֵאת מֵהַמִּקְלַחַת/חֲגוּרָה בַּמַּגֶּבֶת הַכְּחֻלָּה//טַנִיַה אוֹכֶלֶת לִפְנֵי הַשֵּׁנָה/פְּרוּסַת לֶחֶם עִם סָלַט טוּנָה" ("טניה הולכת בדירה", עמ' 14).

השער השני של הספר "רוצים שלום" עוסק לכאורה בנושא אחר. אולם, הלכה למעשה דמותה של טניה נוכחת בו דרך המסרים שהיא הייתה מזוהה עימם יותר מכל, כמו למשל בשיר "עזה 15.1.08": "שַׂר הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה/הַטַּיָּסִים הָאֵלֶּה/הַטַּנְקִים הָאֵלֶּה//הָיוּ בְּלִי לְהַסֵּס הוֹרְגִים גַּם אֶת זָ'אן זַ'אק רוּסוֹ//מַפְצִיצִים/אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל ווֹלְטֶר//כּוֹרְתִים אֶת רַגְלָיו/שֶׁל פֶדֶרִיקוֹ גַּרְסִיָּה לוֹרְקָה" ("עזה 15.1.08", עמ' 53), וביתר שאת בשיר "טניה אינה בטניה", שסוגר את השער "רוצים שלום": "טַנְיָה/אֵינֶנָּה עוֹד בָּטַנְיָה//וְגֶטוֹ וַרְשָׁה/הָלַךְ מֻוַּרְשָׁה//לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מַעֲתִיקִים/אוֹתוֹ בַּהֹוֶה/נֶגֶד הָאֱנוֹשׁוּת//וְטַנְיָה הִיא עַכְשָׁו בָּעֵינַיִם/הַסּוֹלְדוֹת מִן הַהֶרֶג" ("טניה אינה בטניה", עמ' 54).  התמה הפוליטית עימה מתכתב שבתאי (בעיקר בספריו האחרונים) קשורה לדמותה של טניה שהייתה פעילה בולטת בשמאל הרדיקלי ומבקרת בולטת של הציונות ושל מדיניות ממשלות ישראל כלפי הפלסטינים. לכן, כאשר אהרן שבתאי כותב את השירים הללו על אודות השלום והמלחמה הוא כותב במישרין גם על טניה. על הקישור בין השיח הפוליטי לבין דמותה הנשית של טניה מעיד שבתאי בעצמו: "מות טניה, האין טניה, הוא גורלי האישי ובעת ובעונה אחת הוא מסמל את גורל כולנו בתקופה שבה בארצנו כל לב מרגיש את מות התבונה והאהבה. טניה לא תשוב. אבל עדיין אפשר בחיינו ללכת אליה לעשות את עצמנו ואת עולמנו דומים במידת-מה למה שהיתה טניה ולמה שמובחן וזוהר בפניה ובעיניה." (דף הספר באתר הוצאת חרגול ובאתר "טקסט"). החיבור הזה בין אהובה ופיגורה פוליטית הוא נדבך חדש בייצוג הנשים בשירתו של שבתאי.

ההשוואה בין שתי המוזות הגדולות של שבתאי, טניה וזיוה כמעט בלתי נמנעת. הספר זיוה, שראה אור בשנת 1990, עורר כעס רב בעת פרסומו וזכה לשלל ביקורות שליליות וזאת בגלל השימוש בדימויים ובמטאפורות ארוטיים בוטים, שלא היו שכיחים אז בשירה העברית, והתיאור המפורט באופן יוצא דופן של יחסיו האינטימיים של המשורר עם עורכת הסרטים זיוה פוסטק. זיוה מתוארת כמאהבת-חלומות וכל הנושאים האחרים נותרים מחוץ למלאכת המחשבת המילולית: "מֵאָז רָאִיתִי אוֹתָךְ בְּבֶגֶד הַיָּם הַלָּבָן/(זֶה הָיָה בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר 87)/נֶהֱפַכְתִּי כֻּלִי בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ/לְזַיִן אֶחָד גָּדוֹל שֶׁגָּבְהוֹ מֶטֶר וּשְׁמוֹנִים/הַכַּוָּנָה לְכָךְ, אֲהוּבָתִי, שֶׁאִתְּךָ נֶאֱלַצְתִּי לְהִזְדַּקֵּף/זִיוָה, אַתְּ הֶעֱמַדְתְּ אוֹתִי/זִיוָה, כָּל הַחַיִּים חִכִּיתִי לַזִּקְפָּה./מִכָּאן וְאֵילָךְ אוּכַל רַק לָמוּת, אַךְ לֹא לָשֶׁבֶת" ("שיר 2, זיוה, עמ' 3). להבדיל מזיוה רוויות התיאורים הארוטיים, טניה לוקח את הקורא אל אהבה בוגרת יותר ואל אהובה שדמותה אינה פיגורה אירוטית בלבד. בספר זה, טניה היא השתקפות של תבונה, חמלה ונשיות והאופן שבה שבתאי מתאר אותה מרפרר לדמויות מיתיות מן העולם הקלאסי של המאה ה-5 לפני הספירה: "טַנִיַה לָמְדָה לֹא לְהַרְכִּין/אֶת רֹאשָׁהּ בָּעֲנָוָה//הִיא זְקוּפָה בִּמְעִיל פַּרְוָה/אֲבָל/קוֹלָהּ נֶחְנַק מִדְּמָעוֹת//כְּשֶׁהִיא עוֹנָה לַשְּׁאֵלָה/עַל הַחְרָמַת הַכְּלוּאִים בְּעַזָּה// - מַה קּוֹרֶה לִי?/הֵם הִרְגִּישׁוּ שֶׁבָּכִיתִי?/-הֵם הִרְגִּישׁוּ//- זֶה קוֹרֶה לִי לָאַחֲרוֹנָה/זֶה קָרָה לִי גַּם בְּאֶדֶלֵייְדְ" ("טניה בוכה", עמ' 15). שבתאי, מרצה לספרות ומומחה ליוון העתיקה, שתירגם מחזות יוונים עתיקים רבים לעברית, מתאר את טניה כאלת החמלה, שבצילה חיים כולם. להבדיל מדמותה ההירואית של טניה, דמותה של זיוה היא התשוקה עצמה, אפרודיטה שעולה מן הים בפתיינות טהורה. בזיוה, אין מקום לפוליטיקה אלא אם כן קוראים לה תשוקה. תשוקה נטולת כל חומר זר, מזוקקת, כאילו זה עתה הומצאה.

הפיכת הדמויות הנשיות בשירה של שבתאי לגדולות מן החיים באה לידי ביטוי גם בהתייחסותו לטלי פחימה, פעילת שמאל רדיקלי שכנגדה הוגש כתב אישום בגין עבירות של תמיכה בארגון טרור, אחזקת נשק ללא רישיון וסיוע לאויב בשעת מלחמה. בספרו שמש שמש, שראה אור בשנת 2005, טלי מקרית-גת הופכת לז'אן דארק: "אַתְּ דּוֹמָה לְנַרְקִיס שָׁחֹר/זָ'אן דַארַק שֶׁלִּי!/לֹא בַּאֲזִקֵּי הַשַּׁבַּ"כּ,/בִּרְתוּקוֹת זְרוֹעוֹתַי/הָיִיתִי נוֹשֵׂא אוֹתְךָ/לְמָלוֹן בַּמִּדְבָּר" ("טלי פחימה", שמש שמש, עמ' 10). להבדיל משתי הנשים הממשיות בחייו (טניה וזיוה), טלי פחימה היא מודל רוחני שממנו נגזרת ארוטיקה מדומיינת. מבחינתו היא סמל, דימוי שמשרת כהלכה את השקפותיו הפוליטיות. במובן זה, היא קרובה יותר למושאים המיתיים, מושאים מחיים אחרים שהמשורר מהלל למרות שלא היו חלק מחייו.

בשער השלישי והאחרון של הספר, "בדואי", יש שירים רבים המתייחסים לנושא הזיקנה במאה העשרים ואחת. שבתאי מוחה, כהרגלו בקודש, כנגד התפיסות המקובלות לגבי אנשים שחצו את גיל שישים ופותח בפני הקורא חלון לעולם חדש ומופלא של גיל הזהב: "כּוּס שֶׁל סוּסָה/יֵשׁ לְאִשְׁתִּי/פִּטְמוֹתֶיהָ פְּרָגִים/עַל גִּבְעוֹת שַׁמֶּנֶת,/הָרֹאשׁ מִסְתַּחְרֵר/כְּשֶׁהַיָּרֵחַ שָׁפוּךְ עַל טַבּוּרָהּ/וְעַל יְרֵכֶיהָ./שָׁתָה יַיִן יָשָׁן,/לֹא חָלָב בַּקַּרְטוֹן./ שְׁכַח אֶת מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ עַל הַזְּקֵנוֹת." ("אשתי", עמ' 58).

יחסו של שבתאי לזיקנה מעודד מאוד מפני שהוא אינו מבכה על נכותו בהיותו אדם מבוגר בעולם של צעירים אלא אומר לנו:  היי! הזיקנה היא לא מה שסיפרו לכם. זאת בניגוד ליחס דיכאוני יותר, שמוכר מאוד מהפואטיקה של המשורר דוד אבידן: "אֵיזֶה סֶקְסַפִּיל יֵשׁ לִמְשׁוֹרְרִים זְקֵנִים? כְּשֶׁאֲנִי/מַצְהִיר, לְמָשָׁל, בְּרֶגַע שֶׁל חֻלְשָׁה: "מִי אוֹמֵר,/שֶׁהַסִּפְרוּת צְרִיכָה לִהְיוֹת/מוּסָרִית?" - בָּרוּר/כִּי אֲנִי יָכוֹל לָשֵׂאת עַל כְּתֵפַי הַצְּעִירוֹת אֶת/מְלוֹא עֹמֶס אִי-הָאַחֲרָיוּת הַמֻּצְהֶרֶת. אֲבָל/בְּפָנִים קְמוּטִים? בְּפֶה קָפוּץ? בְּיָדַיִם/רוֹעֲדוֹת? מַה נּוֹתָר, זוּלַת הָעֵינַיִם, הַמַּבָּט/שֶׁנִּשְׁאָר תָּלוּי בְּמֶרְחַקִּים כְּאוּבִים, הַזֵּכֶר הַכָּבֶה/שֶׁל הַצַּו הַיַּנְקוּתִי: בַּכֵּה, בֶּנְאָדָם, בַּכֵּה/אֶת עֲלוּמֶיךָ. בַּכֵּה אוֹתָם" (דוד אבידן, "איזה סקספיל יש למשוררים זקנים", משהו בשביל מישהו, עמ' 158). אבידן כתב על הזיקנה רבות כאיש צעיר מאוד ולכן שיריו אינם מגלמים, כמו אצל שבתאי, התמודדות עם גיל מאוחר, אלא להיפך, את הפחד של הצעיר מההזדקנות. כך הוא מסמן מראש את הזיקנה כמצב של רפיון פיזי כמו גם רוחני וייתכן שאותו הקיבעון הוא שהביא אותו אל הסוף המר, כשלא יכול היה לתפוס את המציאות של הזיקנה בחביבותה ובעלומיה. קולו של אבידן הוא אם כן ההיפך הגמור מהתנהלותו החייכנית של שבתאי, שמנכיחה חיוניות שהיא עדיין מנת חלקו גם בגיל מבוגר. פירסום שיריו בכתב העת הצעיר מעין ותמיכתו ברטוריקה שירית חדשה מדגישים את רצונו ללכת הלאה ולא להתרפק בנוסטלגיה על העבר. גישתו זו מומחשת גם בשירים ישירים יותר, כמו למשל, בשיר שמוקדש לצ'יקי רועי ארד (בין היתר, עורך מעין), בו באה לידי ביטוי כמיהתו של שבתאי לרוח צעירה: "אַתָּה רוֹקֵד/בְּחוֹף הַמְּתוֹפְפִים/בּוֹטֵחַ בַּוַּדָּאוּת הַפּוֹלִיטִית/שֶׁל שֶׁפַע קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ/וּבַיִּתְרוֹן הַבִּלְתִּי נִמְנָע/שֶׁל שֶׁדֵּי הַנְּעָרוֹת/..." ("לצ'יקי", שמש שמש, עמ' 49). הפעילות השירית העכשווית הזו של שבתאי עומדת בניגוד גמור לאופן התנהלותם של משוררים אחרים בני דורו שתופסים מעין מרחק אליטיסטי מטופש מן ההוויה העכשווית, בכדי לבסס את עליונותם וגאוותם הספרותית באולימפוס בלתי נראה, שלדעתי גם לא קיים.

הספר טניה מתכתב בעיקר עם החיים למרות שהוא עוסק באישה שכבר אינה בין החיים. בין השורות, שבתאי מטיף לחיים, מקדש וחי את מה שיש. כאן יצר החיים גובר על כל אפשרות קיום אחרת. בקיאותו של שבתאי בים, שנקרא לו השפה העברית, מאפשרת לו תנועה קלה ופשוטה. אין הוא זקוק לגלגל הצלה בים הזה, המים הסוערים כבר נכבשו תחת יצרו. השירים מנכיחים זאת באופן זרימתם, אף על פי שלא תמיד הנושאים בהם הם עוסקים קלילים כפיסת עץ על המים. במובן מסוים, שיריו של שבתאי וידויים ואינטימיים אך אין זה גורע מהם מאומה. האינטימיות זורמת מהם אלינו בצורה נינוחה ושלמה ללא זעקות שבר ודינמיקה מורכבת. זוג נפרד, מי היה מאמין שכך אפשר להספיד אהובה.

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏