תוכן מדור
- גיליון 3 -
04/2008


 

Meital Nisim
תמונה חסרה
מיטל נסים

משוררת ועורכת.

ילידת 1983.

סטודנטית לפסיכולוגיה וספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה.

ערכה (עם לידור יעקב) את 'מאגמה' - קונטרס לשירה חדשה.
לדף הבית

עוד במדור:



 
על האחר המכונן - לשון שירית בפואטיקה של דנה אמיר

על ספרה של דנה אמיר, שירי איניג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 61 ע"מ.


"עַל תֶּפֶר הַמִּדְבָּר הַחֹשֶׁךְ הוּא כִּפָּה קְמוּרָה./נְשִׁימוֹתַיךְ הֵן מַשַּׁק כְּנָפֶיהָ הַזָּהִיר/שֶׁל הָרוּחַ." בשורות אלו  פותחת דנה אמיר את ספרה הרביעי שירי איניג ואיתן היא חושפת את הווייתו השירית המשתקפת כמעט מכל שורה. ברצונה לומר לנו, שהקיום האנושי שרוי בצילה של חשיכה גדולה ושהתקווה האפשרית והיחידה בחמסיני המדבר תלויה בקיומו של האחר בחיינו.

נטייתה של אמיר להפנות את השירים למושא כלשהו, גם אם מושא זה הוא לפעמים היא עצמה, מעידה על התלות הזו. בראיון שפורסם בכתב העת עלי שיח, לקראת צאתו של ספרה השלישי חיי אחינעם, תיארה דנה אמיר את שירתה כמי שפונה אל נמענים רבים – פנימיים וחיצוניים כאחד.[1] הדבר ניכר בכל ספריה ומהווה מרכיב אינהרנטי בשפתה השירית. ספרה השני של אמיר, עד בוא האדמה, נפתח בפנייה כזו אל נמען: "הַבֵּט בַּפָּנִים הָאֵלֶּה./מַשֶּׁהוּ טָמוּן בַּחִוָּרוֹן הַזֶּה וְאֵינִי יוֹדַעַת אִם הוּא סִימָן לְנֵצַח אוֹ/לְשִׁכְחָה. הַבֵּט בָּעוֹרְקִים הַקְּטַנִּים, הַנְּגוּעִים, הַמַּדְגִּימִים/אֶת חֲלֻקַּת הַזְּמַן./..." (עד בוא האדמה, "עד בוא האדמה", עמ' 9). גם בספרה השלישי חיי אחינעם, לא זונחת דנה אמיר את נטייתה זו בשורות כמו "לַקְּקִי אוֹתִי כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִגְבֹּהַּ" (חיי אחינעם, "שם השיר", עמ' 21) או "רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ רְאִי,/הַתְּכֵלֶת נִשְׁבֶּרֶת מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ חֻפָּה,/עוֹרִי זָרוּעַ כּוֹכָבִים שֶׁהֵם נְגִיעוֹתַיִךְ,/ נִצֶּבֶת כְּמוֹ כַּלָּה מִתַּחַת לַלָּבָן הַמְּעֻבֶּה שֶׁל הַיַּסְמִין/אֲנִי שָׁרָה לָךְ בּוֹאִי, קְחִי אוֹתִי בִּלְחִישׁוֹת,/..."  (חיי אחינעם, "שם השיר", עמ' 12).

שירי איניג הוא ספר השירה הרביעי של דנה אמיר. קדמו לו עכשיו במתיקות הזאת המבטיח (ספריית פועלים, 1993), עד בוא האדמה (הקיבוץ המאוחד, 1998) וחיי אחינעם (ריתמוס-הקיבוץ המאוחד, 2004). כל ספריה, קונטרסים דקים המציגים שירה מורכבת ובשלה, שבים ועוסקים באותם נושאים, מנסים - אולי במין אובססיביות - לשוב ולהגדיר, לשוב ולבטא טוב יותר או להציג ביטוי עדכני של הנושאים הטורדים את מנוחתה של המשוררת. זוהי דרך פעולתם של רבים וטובים.

הספר בנוי משמונה מחזורי שירה שלכל אחד מהם שם כללי, מעין נושא ממרכז יחיד המוגדר אפריורית, שמתוכו נוצקים השירים הממוספרים באותיות האלף-בית. התלות של השירים בנושא רחב יותר כמו למשל "עדות" או "בן. בני" היא היבט נוסף, לדעתי, של התלות של הדוברת בנמעניה והיא פוגעת לטעמי בעצמאות שלהם כיחידה שירית. הלכה למעשה, נוצרת פריסה של קבוצות שירים שבהן היחס בין השירים הוא המאפשר תיאור רחב-היקף של נושא-על.

התלות בנמענים חיצוניים מהדהדת בתפיסתו של הפסיכולוג והוגה הדעות הצרפתי ז'אק לאקאן (Lacan). בחיבורו הידוע "שלב המראה כמעצב הפונקציה של האני, כפי שנתגלה בניסיון הפסיכואנליטי" ("The mirror stage as formative of the function of the I as revealed in psychoanalytic experience") (1949), טוען לאקאן כי אחד משלבי ההתפתחות של הילד, המכונה על ידי לאקאן "שלב המראה", מבסס את האגו (העצמי, הסובייקט, האני - הידוע במשנה הלאקאניאנית כ-I [אנגלית] או כ-je [צרפתית]) כנתמך באובייקטים חיצוניים או ב"אחר" (על מושג "האחר", ראו גם בערך 'לאקאן' בויקיפדיה). כאשר האינדיבידואל מתבגר ונכנס לעולם החברתי באמצעות השפה, "אחר" זה יתפתח באמצעות מסגרות חברתיות ולשוניות שיעניקו לכל אישיות של סובייקט את מאפייניה הייחודיים. דנה אמיר, מן הסתם, אינה ממתינה לחוויות חיצוניות, אלא בוראת מסגרות לשוניות משלה שבהן היא יוצרת יחסי גומלים בינה לבין אחרים, בין שיר אחד למשנהו, מנסה לחשוף, להבין טוב יותר, להגדיר טוב יותר או אולי לפתח את זהויותיהם שלהם, את זהותה שלה.

בשיריה, בוחנת אמיר את עצמה שוב ושוב אל מול החלל האישי והכללי המתמלא ומתרוקן חליפות על ידה ועל ידי אחרים. במחזור השירים הראשון הנושא את שם הספר, מתארת הדוברת דמות אחרת או אולי את עצמה כממלאת את החלל שבתוכה: "אַתְּ נִצְבֶּרֶת לְתוֹכִי כְּחָלָל לְתוֹךְ הַזְּמַן./הָאֵינְסוֹף מֻנָּח בְּתוֹכֵךְ כְּעֶצֶם/פָּשׁוּט כָּל כָּךְ, כִּמְעַט בַּעַל שִׁעוּר..." (שירי איניג, ב',  עמ' 11). גם במחזור השירים הבא, הנושא את השם "פתח לנו שער", ניכר החלל כנושא מרכזי: "כָּל יְצוּרֶיךָ הַרַכִּים דּוֹהֲרִים בְּתוֹכִי עַכְשָׁו כַּעֲדַת תַּנִּים עֲזוּבִים,/פְּעוּרֵי עֵינַיִם./..." (שירי איניג, "פתח לנו שער - ג", עמ' 21). החזרה על המילה "בתוך" בהטיות השונות מנכיחה את התימה הזו כמרכזית. החלל בשירים אינו רק חלל אישי ופנימי (שמתמלא או מתרוקן) אלא גם חלל חיצוני באטמוספירה שמחוץ לגוף: "לְבַדִּי נוֹתַרְתִּי בְּדוּמִיַּת הַסַּגְרִיר הַזּוֹ/שֶׁטֶּרֶם סְתָו./לְבַדִּי בֵּין עָרֶיךָ הַמֻּקָּפוֹת שְׁתִיקָה, בֵּין מְשָׁלֶיךָ/הַמְחֹרָצִים כְּגִזְעֵי עֵץ עַתִּיקִים, בֵּין חוֹמוֹתֶיךָ/הַמִּתְקַמְּרוֹת זוֹ כְּלַפֵּי זוֹ כְּכִפּוֹת./..." (שירי איניג, "פתח לנו שער - ד", עמ' 22).

במאמר המופת שלו משנת 1935, "חיקוי ופסיכאסתניה אגדתית" (Mimicry and Legendary Psychasthenia) עוסק רוג'ה קאיווה (Roger Caillois) ביחס שבין תפיסת החלל ותפיסת הסובייקט. קאיווה, שבחן את תופעות החיקוי המורפולוגי בטבע, הגיע למסקנה המפתיעה שבעלי-החיים אינם משכפלים תכונות של סביבתם למטרת הסוואה והגנה מטורפים (הדבר לא הוכח כיעיל) אלא בגלל שהם כפופים לרעיון שהעצמי קשור לשליטה של מישהו במרחב שלו, או כפי שלאקאן, שהסתמך על מאמרו זה של קאיווה במאמרו הנזכר לעיל, מגדיר זאת באותו מאמר כ"אובססיה עם החלל ועם אפקט ביטול העצמי שלו".

התחושה של אישיות, של תודעה, הנתפסת כתחושת המובחנות של האורגניזם מסביבתו, מתערערת כאשר יש הפרעה בתפיסת המרחב, טוען קאיווה. התופעה של הטמעות בסביבה עד-כדי איבוד האני נתפסת על ידו כהפרעה נפשית והוא מכנה אותה בשם 'פסיכאסתניה אגדתית',[2] בהסתמכו על הפרעה פסיכולוגית שכונתה בזמנו 'פסיכאסתניה',[3] הפרעה המזוהה היום בעיקר כסוג של הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית. מעניין להשוות את עיסוקה של דנה אמיר בחלל לתיאור של קאיווה את תפיסת החלל של הסכיזופרנים: "לאותן נשמות מנושלות, החלל נדמה ככוח טורף. החלל רודף אותם, מקיף אותם, מעכל אותם בפגוציטוסיס ענק. הוא מסתיים בהחלפתם. אז הגוף מפריד עצמו מהמחשבה, האינדיבידואל מתפרץ מגבולות עורו ותופס את החלק האחר של חושיו. הוא מרגיש את עצמו הופך לחלל, חלל אפל שבו אי אפשר לשים דברים. הוא דומה, לא דומה למשהו, אלא רק דומה. והוא ממציא חללים שהוא 'הבעלים המעוות' שלהם. כל הביטויים האלו שופכים אור על תהליך אחד: ביטול האישיות באמצעות היטמעות בחלל..."

מוטיב נוסף המשותף לשירתה של אמיר ומאמרו של קאיווה הוא החשיכה. בעקבות מינקובסקי (Minkowski) מזכיר קאיווה כי החשיכה משחקת תפקיד חשוב בערעור תפיסת המרחב, מכיוון שבחשיכה נעדרת ההבחנה בין האורגניזם וסביבתו, בין החוץ ובין הפנים: "בעוד שהחלל המואר מועלם בחומריות של החפצים, החשיכה "מלאה", היא נוגעת באינדיבידואל ישירות, עוטפת אותו, חודרת אליו ואף עוברת דרכו: לכן 'האגו חדיר בחשיכה, אך אינו חדיר באור';" ביטול הבחנה החללית הזו, טוען קאיווה, היא הסיבה לכך שאצל אנשים רבים קיים פחד מהחשיכה.

העיסוק האובססיבי של דנה אמיר בחללים פיזיים ונפשיים בשירתה לצד העיסוק במוטיב החשכה, כפי שמצאנו, מגיע לשיא ביטויו כאשר עוסקת אמיר בנושא האימהות או בעיקר ברחם כחלל (חשוך) שמאפשר לה להכיל אחרים. בשיריה בוחנת אמיר מהו הגבול בין זהותה שלה ובין זהותם של ילדיה פיזית ונפשית. בספרה עד בוא האדמה, היא כותבת: "הָעֻבְדָּה שֶׁאֲנִי אִמָּא שֶׁלְּךָ פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהוֹצִיאוּ אוֹתְךָ לַיְלָה אֶחָד/מִתּוֹךְ הָרֶחֶם שֶׁלִּי עֲטוּף דָּם כְּמוֹ מַתָּנָה עֲנָקִית./אֲבָל עוֹד קֹדֶם לְזֶה יָדַעְתִּי עָלֶיךָ דְּבָרִים רַבִּים.//שֶׁסִּימָנֵי הַחַיִּים שֶׁלְּךָ יִהְיוּ בְּכָל מָקוֹם. שֶׁאֹרֶךְ הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים/יִקָּבַע עַל פִּי הַלּוּחַ הַמְּיֻחָד שֶׁל הַגַּעְגּוּעִים שֶׁלְּךָ./שֶׁהַזְּמַן שֶׁלְּךָ יְמָנֶה מִתּוֹכִי.// ..." (עד בוא האדמה, "אני יודעת שאתה רוצה לבכות", עמ' 39). נושא זה שב ומהדהד גם בשירי איניג, במחזור השירים האחרון שנקרא "בן. בני": "מָהִיר מִזִּכָּרוֹן, אִטִּי מִמַּיִם./מִבַּעַד לְדֹק הַסְּתָו הַזֶּה אַתָּה שָׁב וְנוֹלָד מִתּוֹכִי/כְּמוֹ הַמִּלִּים, חוֹצֶה אֶת נַפְשִׁי בְּמָעוֹף תּוֹעֶה,/אַוְרִירִי כְּרוּחַ." (שירי איניג, "בן. בני - ג", עמ' 51). חווית הלידה כפליטת ישות מתוך חלל פנימי של ישות אחרת, אותה הכלה שהוזכרה כבר, אינה שמורה אצל אמיר רק לחוויה האנושית אלא מורחבת ומתוארת גם כמאפיין של תופעות טבע: "אַתָּה אָסוּף בְּתוֹכִי כְּקֵפֶל בַּד, מַמְתִּין לִשְׁעָתְךָ כְּמוֹ הָרַעַם/הָאָצוּר בַּשָּׁמַיִם טֶרֶם הֱיוֹתוֹ קוֹל..." (שירי איניג, "בן. בני - א", עמ' 50). כאן השמיים הם אלו המכילים את הרעם שמכיל בתוכו את הקול. האם אמיר מנסה להבין גם את מהויות הטבע באמצעות העיסוק בחלל?

המשוררת עוסקת רבות ברכיבים הקוסמולוגים. עולמה עשוי מחושך, מאדמה, ממים ומאוויר ובתוכו היא מתקיימת ומזוהה: "אֲדָמָה כִּנִּיתָ אוֹתִי, וְלֹא יְדַעְתָּנִי./מֵהִבְהוּב  מִזְדַּחֵל בִּמְחִלּוֹת רְחוֹקוֹת שֶׁל זִכְרוֹנִי הָיִיתָ/לְאֵימָה, לְאוֹר פִּתְאוֹם./..." (שירי איניג, "אדמה כינית אותי -  ב", עמ' 44). הבחירה של דנה אמיר במטפורות ובדימויים קוסמולוגיים אינה מקרית לדעתי אלא טבעית ונכונה ביחס לנושא הכללי בו עוסקים השירים. אמיר מבטאת בשירים את הירהורי הלב העמוקים והרקע הראשוני והמיתולוגי משמש להם מצע הגיוני. הפחד והאימה אל מול האהבה המכילה זיכרונות ומשאלות ומאווים מובעים שוב ושוב ברקמה השירית העדינה הזו כמבטאים את היסודות הקוסמולוגיים של הנפש ודומה כי הם מקבילים ליסודות הקוסמולוגיים של הטבע: "כְּסֶלַע בְּאַדְמַת כֻּרְכָּר אֶהֱיֶה נְטוּעָה בּוֹ. כְּדַרְדַּר./אֶרְדְּפֵהוּ עַד שֶׁנִּמָּצֵא שְׁזוּרִים זֶה לְתוֹךְ זוֹ כְּצֶמֶד פְּנִינֵי גֶּשֶׁם עַל צִיר/הַסּוּפָה/אָז תָּבוֹא מְלִיחוּת שֶׁמִּנַיִן שְׁנוֹתֶיהָ כְּמִנְיַן שְׁנוֹתֵינוּ, וְתִסְּדֹּק אֶת קְרוּם/הַתְּכֵלֶת הַמָּתוּחַ וְיִסְתַּנְּנוּ בַּעֲדוֹ מַעֲלוֹת הַחֹם, קִינַת הַדָּם,/צוֹאַת הָרוּחַ./וּבְכָל אֵלֶּה תִּשָּׁמַע תְּחִנָּה./..." (שירי איניג, השיר המקדים לשער "בן. בני", עמ' 46). שורות אלו מהדהדות למשנתו של קאיווה שהצגנו לעיל. כאן אמיר מתנסה באותו איבוד גבולות האני של הסובייקט הנטמע בחלל המקיף אותו, בטבע או באחר אנושי. במציאות השירית שלה, משחקת אמיר ברעיון זה בכמה מישורים כשהיא מזהה ומנגידה בין היטמעות בטבע להיטמעות באחר אנושי.

החידוש העיקרי של קאיווה הוא ההבנה שאצל בעלי-חיים ואנשים כאחת קיימים שני אינסטינקטים מנוגדים לכאורה – האינסטינקט של שימור-העצמי, שמעודד לשימור-החיים, ואינסטינקט הוויתור, שמכוון למצב של קיום מופחת. נראה כי בשיריה, אמיר מודדת את זהותה במצבים שונים שבהם היא מערערת במידות שונות את הגבולות בינה ובין חללים נפשיים ומציאותיים, כאילו בוחנת את מקומה מתוקף פעולתם של אותם שני אינסטינקטים, במעין מעבדה שמאפשרת השירה.

ספר השירה  הרביעי של דנה אמיר מתאפיין במעין שקט סוער, ניסיון לתת ביטוי עדין לאבחנות רגשיות. בחירת המילים מעולם הטבע בכדי לבטא סערת נפש שמקבילה גם לסערות אחרות של גשם ואש מעניקות חוויה אחרת. לו אפשר היה לשמוע את הצליל שמפיק העולם המילולי הזה סביר להניח שהוא היה דומה לרחש הים בלילות בהירים, מלא שקט דו משמעי ורוח שבאה לעיתים רק להזכיר. עם זאת, במהלך קריאת השירים ייתכן כי נרגיש שקראת שיר אחד – קראת את כולם. תחושה זו מביאה אותנו לשאול אם כתוצאה מהעיסוק האישי של המשוררת בבחינת גבולות זהותה באמצעות השירה, נוצרים תוצרים המניבים גם חוויה אסתטית או רגשית אצל הקורא. אפס כי העיסוק החוזר באותם נושאים באמצעות אותם דימויים ומטפורות פורשת בפני הקורא מרחב אסוציטיבי חד-גוני ומאוד ספיציפי. לכשעצמו, אין בדבר כל פסול. בתוך המרחב שפרשה בפנינו, אמיר עדיין יוצרת שירה בשלה, מתוחכמת ומרגשת. ודי אם ניזכר בציורי הריבועים של מארק רות'קו כדי להבין את האפקט. עם זאת, אלה בינינו המחפשים גיוון והתפתחות יעידו אולי כי בדרך פעולה זו טמון קורטוב של שיעמום. עניין של טעם.


[1] אמיר, דנה, "השירה כשפת אם, כשפת אב: שיחה עם המשוררת דנה אמיר," עלי שיח, חוב' 52 (חורף תשס"ה 2004), עמ' 63־67.

[2] המונח 'פסיכאסתניה אגדיתית' שימש מאוחר יותר את ז'אק לאקאן לתמיכה בטיעונו על הטרנפורמציה של המודע שמתרחשת בשלב המראה.

[3] שם זה נטבע על-ידי פייר ז'אנה (Janet) וקאיווה אכן מפנה לכתביו של ז'אנה במאמרו דנן.

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏