תוכן מדור
- גיליון 3 -
04/2008


 

Meital Nisim
תמונה חסרה
מיטל נסים

משוררת ועורכת.

ילידת 1983.

סטודנטית לפסיכולוגיה וספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה.

ערכה (עם לידור יעקב) את 'מאגמה' - קונטרס לשירה חדשה.
לדף הבית

עוד במדור:



 
על הקינה הפרטית במרחב הזמן

על ספרו של יעקב ביטון, אינָה דָדָה - משירי האם הגדולה, כתר, 2008, 75 ע"מ.


מי היא אינָה דָדָה אם לא אלה אוניברסלית שהכול כלולים בה. מעין מושג כללי מצד אחד ופרטי מצד שני. בדיוק כך מציג המשורר יעקב ביטון את סבתו בספרו הראשון, שזכה לפרס שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם.

זהו מחזור שירים אינטימי, שירי פרידה של ביטון מסבתו סמוך למותה, שירי קינה לדמות זקנה בכסא גלגלים המבטאים את עוצמתו של מיתוס נשי בקול גברי-ילדי, שנראה לא פעם אדיפלי: "אֵיךְ תִּישְׁנִי סָבְתָּא אֵיךְ?/שְׁנֵי הַצְּדָדִים הָאֲרוּרִים שֶׁל הַגּוּף/שֶׁתִּתְעַוֵּת הַגֵּאוֹמֶטְרְיָּה תִּקְרֹס הַנְדָּסַת הַמִּישׁוֹר/יָמִין וּשְׂמֹאל מַטָּה וָמַעְלָה/אֵיךְ אֶתֵּן לָךְ סָבְתָּא בְּגוּפִי אֵיךְ לָתֵת מִגּוּף?/אִשָּׁה צְעִירָה מְחַכָּה לִי לֹא אִישַׁן אִתָּךְ הַלַּיְלָה/מָחָר לֹא אוּכַל לִשְׁכַּב אִתָּךְ יָצָאת מִמַּחֲזוֹר הַחַיִּים,/אֵין חוֹתֵךְ אֵין מַדְבִּיק אֵין דָּם/בַּחֲדָרִים כֻּלָּם שְׁקֵטִים כְּנוּעִים/סָבְתָּא גַּם אֲנִי שָׂמֵחַ לָמוּת כָּאן קְצָת - פֹּה לְצִדֵּךְ..." ("פצע לחץ", עמ' 54).

דמות האם הגדולה המזרחית, אינה זרה לספרות העברית. בשירו הידוע של ארז ביטון, "שיר זוהרה אלפסיה" (מהספר "מנחה מרוקאית", עקד, 1976), מוצגת הזמרת זוהרה אלפסיה, זמרת החצר של המלך במרוקו, כנישאה מעם, כאיקונין "...אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה/לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים/לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן/לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ/לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ/לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה..." וגם כשהוא מתאר אותה אחר-כך בעליבותה, עדיין שפתו הגבוהה כאילו משיבה לה את כבודה האבוד: "...לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד/לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה ..." יעקב ביטון, לעומת ארז ביטון, מדבר על אשה קרובה בדיבור קרוב ומשתמש בנרטיב האישי ובשפה דיבורית שצומחת מן החיים עצמם, כפי שכתבה הלית ישורון בהתייחסה לספר (בגב הספר). שירתו אינה שירה מחורזת, אין בה מטפורות עדינות ובעצם היא מושתתת על שפה שמשוחררת מרוב הנורמות השיריות המקובלות: "אֲנִי וְדוֹגָן סָבְתָּא/לוֹבְשִׁים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלָּךְ/שׁוּלַיִם רְחָבִים, פַּס גּוּמִי עָבֶה וְצִבְעֵי פַּסְטֶל/סָבְתָּא/אֲנַחְנוּ לוֹבְשִׁים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלָּךְ/ סָבְתָּא/וְכָכָה עִם כִּיס הָאֲוִיר הָרֵיק גַּם נִשְּׁאֵר/וְאִמָּא רוֹאָה אוֹתָנוּ הוֹלְכִים בַּבַּיִת/עִם הַחִתּוּלִים וְהַגּוּפִיּוֹת/הִיא לֹא סִיְּמָה/סָבְתָּא/וְשׁוּב הִיא מַתְחִילָה לִבְכּוֹת. אֲנִי סָבְתָּא/יֵשׁ לִי חֲבֵרָה/וְגַם הִיא רוֹאָה אוֹתִי עִם תַּחְתּוֹנִים שֶׁל אִשָּׁה זְקֵנָה מְאוֹד" ("תחתונים", עמ' 17).

אוצר המילים של יעקב ביטון, שלא מהסס בין היתר לדבר על הפרשות בצורה המפורשת ביותר, הוא אחד האלמנטים שתומכים בנרטיב האישי, הווידויי, הקרוב. מאידך, אותו אוצר מילים מפצה על היעדרן של נורמות שיריות והופך לאחד מאבני הבניין החשובים של השירה של ביטון. מעל הכל, הוא תומך בזיהוי שבין שירה לחיים, בין שפת שירה ושפת החיים, אולי עוד נדבך בתהליך החילון של הספרות העברית, שהחל אצל מנדלי מוכר ספרים ונמשך אצל וולך, ויזלטיר, אבידן ובני-דורם. יעקב ביטון מתקדם צעד נוסף קדימה: "אִמָּא דּוֹחֶפֶת שִׁנֵּי שׁוּם/לְבֶטֶן הַדָּג הָרֵיקָה,/(רַק אַתְּ בֶּחָלָל יְכוֹלָה לְהַכְנִיס מַשֶּׁהוּ)/קַשְׂקַשֵּׂי אוֹר זוֹרְחִים עַל יָדַיִךְ,/קוֹרְצִים,/תְּנַשֵּׁק אֶת אַבָּא אַתְּ אוֹמֶרֶת./בְּבָתִּים אֲחֵרִים בָּעִיר/הָאוֹרוֹת כָּבִים,/בַּחוּץ בַּחֹשֶׁךְ גְּבָרִים מְקִיאִים מָזוֹן רַע/וּמוֹסִיפִים בַּצּוֹאָה דָּם וּמֻגְלָה-/(אֵלּוּ הֶחֳמָרִים שֶׁלָּנוּ)" ("דגים", עמ' 43) או "הַמֻּגְלָה הַחֲלָקָה הָפְכָה לִי/מַרְאָה קְטַנָּה" ("פצע לחץ", עמ' 54).

ראוי לציין כי הקול השירי של ביטון כפי שהוא בא לידי ביטוי בשירים עצמם אינו רק ילדי אלא גם סרקסטי, כזה שלא פוחד ופה ושם , דרך סיפורי הסבתא שלו, לסגור חשבונות עם אחרים - למשל עם האשכנזים. "אינה דדה" פירושו אמא גדולה בערבית מרוקאית ומתוקף שמו, עוסק הספר בעקיפין ובמישרין במוצאו המזרחי של מחברו. בשירים מסוימים, המוצא המזרחי הוא הרקע למציאות המשפחתית הפרטית של ביטון, אך במקרים אחרים מכוון ביטון חיצים כלפי האשכנזים. "אַשְׁכְּנַזִים אוֹכְלִים גַּם אַשְׁכְּנַזִים" הוא כותב בשירו "קראקס" (עמ' 32) ומתכוון שלאשכנזים אין ערכים מוסריים גם כלפי עצמם. הניסוח הזה מפריד הלכה למעשה בין האני המזרחי והם – האשכנזים. בשיר אחר ללא כותרת בעמ' 71, כותב ביטון על הוויית ילדותו בבית סבתא ואינו שוכח לתאר את משלוחי המנות שהכינו הוריו לאשכנזים מתוקף עבודתם.

עם זאת, נדמה שהתמה המרכזית בספרו של יעקב ביטון אינה דווקא הקינה על מותה של האם הגדולה אלא ההתייחסות השירית למושג הזמן ובמיוחד כפי שהוא בא לידי ביטוי בתחלופת הדורות במשפחת המשורר. הפרידה מהסבתא הפרטית היא רק צמצום של הנושא הרחב הזה.

כמו גאיה, היסוד האלוהי הראשון במיתולוגיה היוונית, האם הגדולה המרוקאית מתפקדת בשירים כייצוג של איזון כללי שיש ביכולתו להחיות ולהמית. דומה שביטון מבטא את החשש הקיומי שלו כשהוא מבקש מהסבתא הגוססת להחזיר את הזמן לאחור: "הַפֶּה שֶׁלָּךְ פָּתוּחַ, זֶה שֶׁרַק אֶתְמוֹל אָכַל מִשְׁחַת פֵּרוֹת/קְחִי אוֹתִי אֶל הַגַּן סָבְתָּא אֶל הָעֵצִים נַחֲזִיר אֶת כָּל מַה שֶּׁאָכַלְתְּ/נַחֲזִיר אֶת כָּל הַתַּפּוּחִים בַּהֲקָאַת תָּמִיד/אֲנִי רוֹצֶה לְהַכְנִיס אֶת הַיָּד עַד הַמַּרְפֵּק לַגּוּף הַזֶּה שֶׁלָּךְ, לִמְצֹא/אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמְּנֻוֶּלֶת הַדַּקָּה הַזֹּאת שֶׁמִּתְחַבְּאָה בָּךְ, עַכְשָׁו הִיא/מִסְתַּתֶּרֶת כְּמוֹ מְשָׁרֶתֶת, כְּמוֹ אַהֲבָה, אֵיפֹה הִיא? תִּתְפְּסוּ אֶת/הָרוֹפֵא הַהוּא שֶׁיִּבְדֹּק בְּכָל הַתָּאִים נַעֲבֹר אֶחָד אֶחָד, אֵיפֹה/אֵיפֹה הַנִּיצוֹץ הַזֶּה שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַבְּעֵרָה הַזֹּאת?/וּלְאָן..." ("אינה דדה", עמ' 14).

הסבתא, יש לציין, היא רק צד אחד במשוואת המשכיות החיים. ביטון משרטט זמן בין-דורי ממושך, שמתחיל בסבתא המסמנת את העבר ונמשך דרך אביו ודרכו אל הזרע (כשם השיר) המייצג את העתיד: "הַאִם אַתָּה בֶּאֱמֶת מַתִּיר לִי אֶת הַהֶמְשֵׁךְ/אַבָּא?/לֹא כְּאֶפְשָׁרוּת כִּי גַּם הַחַי הַדַּק עוֹמֵד./הִתְכּוֹנַנְתִּי לַמָּוֶת בְּלִי צַוָּאָה/לֹא כְּמוֹ שְׁתִיקוֹתֶיךָ בְּגֵו זְקוּף הוֹרָאָה,/אַחֲרֵי הַכִּנִּים הַדָּם וְהָעֲקֵדָה" ("זרע", עמ' 38). העיסוק בזמן בולט גם בשיר "בכורות" (עמ' 9) הפותח את הספר ובו מוותר הדובר השירי על הבכורה שניתנה לו, כמו עשו המקראי, אולי מפחד להיות זה הראשון המתקרב אל תהום הסוף: "אִמָּא/אַבָּא/אֲנִי מוֹכֵר אֶת הַבְּכוֹרָה/ כְּאַחֲרוֹן הַצַּיָּדִים,/אֶשָּׁאֵר מֻרְעָב/חוֹפֵר/קוֹדֵחַ/בְּאֵין קְדֻשָּׁה/בְּאֵין שְׂפַת מָוֶת."

בשנת 1966, פורסם מאמרו הפולמוסי של נתן זך "לאקלימן של שנות החמישים והששים בשירתנו" (הארץ, 29.7.1966), בו עיבד זך את המאפיינים הפואטיים של השירה המודרנית החדשה שמרדה בשירת הדור הקודם למניפסט המפרט שורת עקרונות. בין היתר הוא מדגיש את החשיבות הרבה להישענות השירה החדשה על המקורות התנ"כיים. יעקב ביטון אינו יוצא דופן מבחינה זו ואחד המוטיבים הבולטים בשירתו הוא רפרור למקורות תנ"כיים. בנוסף לעיסוק במכירת הבכורה שהוצג לעיל, מוזכרים בשיריו גם סיפור העקידה וסיפור תיבת נוח, למשל בשיר "תיבת אררט" (עמ' 68): "אֲנִי מַרְכִּיב לָךְ/בַּת אָדָם/תֵּבַת עֵצִים קְטַנָּה/לִשְׁלוּלִית שֶׁנִּקְוְתָה/בְּפֶצַע חֲפִירוֹת/עַל שִׁלְדֵי מִבְנֶה יָשָׁן./לֹא בִּלְחִישָׁה/יְסֻפַּר/כָּאן/מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה,/עַל הַמֻּתָּר/בְּהַסְתָּרָה אוֹ נַהֲמָה/כְּבָר מְדַבְּרִים כֻּלָּם." אולם, השימוש בסיפורי בראשית אצל ביטון אינו שימוש בנאלי. החיבור בין הנרטיב המקראי והשפה הדיבורית של ביטון, ששונה בתכלית מזו התנ"כית, יוצר תמונות שיריות רעננות ומפתיעות, כמו ציור קובסטי של פיקאסו.

אינה דדה, ספרו הראשון של יעקב ביטון, מציג הוויה רגשית ראשונית בפואטיקה מודרנית. הפער הדיסוננטי בין החוויה עצמה ובין אופן הביטוי של המשורר גורם לספרו להיות בעל קול א-שירי ושירי בו זמנית. בשנות החמישים והשישים, שירה כזו ביטאה את המודוס השירי החדש: מסגרת של מודרניזציה שירית שרוקנה במקרים מסוימים את השירה מן השירה עצמה. יעקב ביטון מרחיב את אופן הפעולה הזה ומציב אלטרנטיבה רגשית לשירה שרבו בה האלמנטים האנליטיים. אמנם, לעיתים, נדמה שהקול המבטיח הזה, עדיין אינו משויף למשעי: החוסר בניסיונות ליריים מובהקים לצד שימוש בדיבור חותך ויומיומי, יש בו מן האגרסיביות העממית וייתכן כי במקום להטיב עם הקינה הזו של יעקב ביטון על סבתו האהובה, היא גורעת ממנה - אולי מבלי להתכוון לכך. אולם, בסיכומו של דבר, מדובר באחד הקולות המסקרנים שצצו אצלנו לאחרונה, קול שכדאי לעקוב אחריו.

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏