על ספרו של יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם ובארץ, עם עובד - ספריית אפיקים, 2007, 642 עמ'.

למפגש הראשון שלי עם ז'אנר הארס-היסטוריה אחראי ספרו של אפרים קרש הפברוק של ההיסטוריה הישראלית (הקיבוץ המאוחד, 1999), שיצא נגד כתיבתם האנטי-ציונית של בני מוריס ואילן פפה. ספר מאלף זה, מעין בית-ספר זוטא ללימוד היסטוריה, הראה כיצד אותם חוקרים השמיטו עובדות שלא תאמו רעיונות שלהם ומילים שפגעו בטיעונים שלהם בציטוטים שכללו בספר ההיסטוריה שלהם. בינתיים הספיק בני מוריס "לחזור בתשובה" ואילן פפה עזב את הארץ וחבר לדוגלים להחרמת האקדמיה הישראלית, לפי מודל החרם על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. גם אם כרגע נדמה שהרוח האנטי-ציונית הרלטיוויסטית נחלשה, גופים כמו ה-Israel Academia Monitor, קבוצה ימנית הדואגת לאסוף אמירות אנטי-ציוניות של חוקרים ישראלים מרחבי העולם ולשלוח אותם לתיבות הדואר של אקדמאים בארץ ושל תורמים בחו"ל, מראים כי הגחלת עודנה לוחשת.

באותה תקופה ניכר חסרונו של ספר היסטורי מתודולוגי, שינסח בלשון ברורה את קו השבר בדיסציפלינה של חקר ההיסטוריה, לאו דווקא מבחינת השאלה הציונית, אלא בעיקר בגלל הפיחות בכבודה ובכבודם של ההיסטוריונים, בגלל הרלטיביזם הפוליטי של היסטוריונים כמו ההיסטוריון מכחיש השואה דיוויד אירווינג ובגלל מומחים מדיסציפלינות אחרות שנכנסו לשדה חקר ההיסטוריה ופעלו בו מבלי לטרוח ללמוד את כלליו.

למשנתו של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה, התוודעתי לראשונה לפני כמה שנים בקוראי את מאמרו רחב-היריעה "על מצבה של ההיסטוריוגרפיה בישראל", שנכלל בספר תשובה לעמית פוסט ציוני (עורך: טוביה פרילינג, ידיעות אחרונות, 2003). מאמר זה השאיר בי טעם של עוד ולכן שמחתי להיתקל לפני קרוב לשנה בספרו היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם ובארץ, שמרחיב את הבסיס התיאורטי של אותו מאמר ומציג בפני הקורא הישראלי את הכוחות הפועלים בעולם חקר-ההיסטוריה.

***

אמרתי זאת ואסייג, כי למרות רוחב היריעה שמציב ספרו הידעני של גלבר ושפע הדעות שהוא סוקר, למן ההתחלה מבחין גלבר בין אנחנו והם: בין אלה הנוטים לראות את ההיסטוריה כמדע ובין אלה הפוסלים לחלוטין את נחיצותה ומתכחשים לכך שהעבר הוא בר-למידה או בר-חקר, בעיקר בגלל האמונה במוגבלותן של המילים או במוגבלותה של אובייקטיביות.

הדיאלקטיקה של גלבר כולה זועקת את דעותיו הוא. מקומו בשיח שיציב בספרו ידוע מראש ולמרות שהוא בעצם בצד של האובייקטיביסטים, האובייקטיביות ממנו והלאה. כך כשגלבר ה"היסטוריון הישן" מדבר על ההיסטוריונים החדשים הוא כותב:

"היסטוריה חדשה" הוא ביטוי המלווה את צמיחתה הדיסציפלינה ההיסטורית מאז שנות העשרים של המאה התשע-עשרה וכל כמה עשרות שנים הוא מחליף את משמעותו... המילה האחרונה בתחום החדשנות שייכת כנראה להיסטוריה הספקולטיבית והוירטואלית, העוסקת ב"מה היה קורה אילו..." ומטשטשת את ההבדלים בין מציאות, מציאות בדויה ובדיון. בחדשנות-בכל-מחיר הזאת ניכרות השפעות אנתרופולוגיות בלשניות וספרותיות שרק מבליטות את חולשתה של הדיסציפלינה ההיסטורית. (עמ' 500)

עם זאת, הוא עדיין מספק לנו מבט מפוקח מן הצד ההיסטוריוגרפי – ההיסטוריה של כתיבת ההיסטוריה – כשהוא מצביע על כך שההיסטוריה החדשה אינה מקשה אחת אלא מקבץ של ניסיונות מתודולוגיים, שבמקום שֶׁיָּדוּרוּ זה לצידו של זה, הם במקרים רבים מחליפים זה את זה. מילות המפתח הן "חידוש" ו"בלעדיות". כך מציין גלבר כי:

החידוש איננו אפוא בעצם כתיבתה של היסטוריה תרבותית או אנתרופולוגית, אלא בניסיון להכריז עליה כהיסטוריה בלעדית או לפחות כמגמה המובילה בהיסטוריה. בתור שכזה ה"חידוש" מופרך. (עמ' 501)

למרות העדפתו הברורה של גלבר את אחת מהשיטות, לא נוכל להתעלם מהעובדה ששתי הגישות ההיסטוריוניות מנהלות דיאלקטיקה "בלתי נסבלת" ולכן בלתי מוזכרת, של קח ותן, של הפריה הדדית. אפילו גלבר אינו יכול להתעלם מכך והוא טוען שכאשר נגמר החידוש, חוזרים תמיד לאותם תחומים מוכרים של ההיסטוריה מנקודת מבט רעננה.

***

ייחודו של הספר כאמור, הוא במיפוי רחב יריעה של הז'אנרים ותתי-הז'אנרים של ההיסטוריה הישנה וההיסטוריה החדשה, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. כך למשל, דן גלבר בהרחבה בז'אנרים כמו "היסטוריה מרכסיסטית", "היסטוריה של חוויות", סוג של היסטוריה שעושה שימוש רב בתיעוד בעל פה, "היסטוריה ביוגרפית", הנבדלת מזו הקודמת משום שהיא בודקת בארכנות כל פרט בהיסטוריה של אדם מסוים ונגררת לעיתים לפסיכולוגיזם, "היסטוריה של אוטוביוגרפיות", המספקת לנו התבוננות מכלי ראשון, משום שהאדם הופך להיות ההיסטוריון, אך היא משקפת גם את חוסר המודעות של הכותב ואת נטילת האחריות המפוקפקת שלו על דברים שעשה או לא עשה ו"היסטוריה של מנטלִיוּיוֹת" (כך אצל גלבר), שאני מגדיר אותה כשילוב בין היסטוריה של הרעיונות והיסטוריה חברתית (ומקורה בנטייתם של אנשי אסכולת ה"אנאל" ליצור דגם מחקרי שניצב בין היסטוריה חברתית לבין פסיכו-היסטוריה של היחיד, "תחליף גאלי[=צרפתי] למרכסיזם ולפסיכואנליזה" – לפי הגדרת אחד החוקרים (עמ' 93).

עם זאת, בגלל שגלבר אינו חף מעמדה אישית, כדאי לקרוא את הדברים לא רק במבט-ציפור כל-יודע של התבוננות במפה, אלא גם מזווית הראיה של מישהו הניצב באותה מפה עצמה.

למשל, לגבי ההיסטוריה של המנטליויות כותב גלבר:

בהיסטוריה של המנטלויות טמונות גם כמה מכשלות, ובראשן שימת הדגש ב"אי המודעות" שהיא לוקה בה בדרך כלל ובכך בפטירת בעליה מאחריות, בנטייה להכללות ובעידוד הטמון בה לאתנוצנטריות שלא לומר "גזענות". מכשלה מסוכנת היא הגישה המייחסת שליטה על בני-האדם, וממילא את הגבלת חופש הבחירה שלהם, וכך, על פי גישה זו, הם כלואים במנטליות שלהם כבכלא שאי-אפשר להימלט או להשתחרר ממנו, מכשלה שלישית שיש להיזהר ממנה היא ראיית המנטליות כמערכת אוטונומית של אמונות המתייחסות זו לזו בתוך התעלמות מן היחס שבינן לבין החברות שבהן הן פועלות. (עמ' 95-96)

אני מביא פיסקה זו כדוגמה משום שעל פניו, קל מאד להזדהות עם הכתוב בה. מצד שני, אין ספק שהתמונה הזו מוטה ומשועבדת לטובת התיזה המרכזית של גלבר. שהרי גלבר הוא זה שטוען שאחד הכלים החשובים של היסטוריון היא יכולת כתיבה המאפשרת לצייר תמונה שלמה של אירוע כזה או אחר. לדידו זהו הסמן המוסרי, שבלעדיו נתדרדר במדרון החלקלק של הרלטיוויות המסוכנת ולא רק שנשכח שעימנו הצדק, אלא שגם לא נזכור מהו צדק מלכתחילה.

אולי בגלל זה, מוקדש חלק ניכר מהספר לניסיון להתמודד עם טענותיהם של אותם רלטיוויסטים, במקרים רבים חוקרים מתחומים אחרים כמו סוציולוגיה, פילוסופיה ואנתרופולוגיה, שפועלים בכלים של הדיסציפלינה שלהם ומטילים דופי ביכולתם של ההיסטוריונים לחקור את העבר או פוסלים את כל התחום של חקר ההיסטוריה. הנה ציטוט אופייני בנושא:

ברמה האפיסטימולוגית דוחים הפוסט-מודרניסטים את התשתית של הדיסציפלינה ההיסטורית: בראש ובראשונה את טיבו של הקשר בין העבר להווה ולציפיות לעתיד, וכן את היחס בין הרציפות לשינוי ... התיאוריות הפוסט מודרניות מבקשות לשמוט את עצם הבסיס של ההיסטוריה על ידי ערעור ההבחנות בין ספרות ובין מדע ובין המציאות (הבלתי ניתנת להשגה) ובין ייצוגיה ... מכיוון שלדעתם השפה מכסה יותר מאשר היא מגלה, הם דוחים את היותם של המסמכים שיקוף של העובדות, גם טוענים שאין לראות בהם שיקוף אותנטי של טענות העבר. (עמ' 115)

התחושה שלי היא שיש כאן דו שיח של חרשים, מכיוון שהפוסט-מודרניסטים וההיסטוריונים אינם מתווכחים למעשה על אותו הדבר. ההיסטוריון יהודה ניני סיפר בהרצאתו כי ניסה לדבר עם פוסט מודרניסט על העובדות בשטח. הפוסט מודרניסט אמר לו, "סליחה, אבל אין שטח." אם תרצו, ואידך זיל גמור. המפורסמים מבין הפילוסופים שחצו את הגבול והפכו להיסטוריונים, מזכיר גלבר, הם ז'ק דרידה ומישל פוקו. אולם, לטענתו, ההיסטוריונים שבאו אחריהם מתקשים ללכת בנתיב שפילסו ולראיה, ההיסטוריון לורנס סטון הפריך את מרבית הטענות שהעלה פוקו בספרו המפורסם תולדות השיגעון בעידן התבונה (עמ' 135).

בתת-הפרק "הפוסטיזם" (עמ' 106), מציג גלבר שורה ארוכה של דוברים המושכים את השטיח מתחת לרגלי הפוסט מודרניזם שאופן לא פחות משכנע ממתקפתם של האחרונים על ההיסטוריה. כך למשל הוא מציין כי "הסופרת והמסאית סוזן זונטג ראתה את המודעות החדשה כניגודן של תפיסות בנות מאות שנים שעל פיהן ניסו בני-אדם להבין את העולם ולשלוט בו בכוח הרציונליות. עתה, כתבה, הנטל הכבד של ההקשר (קונטסט) יוסר, מכיוון שהמודעות החדשה אינה מכירה בהבחנות הבינריות הישנות, כמו ההבחנה שבין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה" (עמ' 107) וגם כי "הסופר והסמיוטיקן האיטלקי אומברטו אקו, שהשווה את השפה לאלוהים ("בראשית הייתה המילה , והמילה הייתה אצל אלוהים, והמילה הייתה אלוהים"), מתח ביקורת על הלהג הפוסט-מודרניסטי, והתרשם כי הדבר בא לציין כל מה שהדובר תומך בו" (עמ' 107).

בתוך כך, הוא דן בהבלטה יתרה בניסיונם של הסמיוטקנים וחוקרי השיח להוקיע את הכתיבה ההיסטורית ולהגדיר אותה כתולדה של יחסי כוח בין גורמים שונים:

הפוסט-מודרניזם שולל את הסדר הקיים ומבקש לחתור תחתיו ולהביא לקריסתו. ההיבט הדתי-מיסטי  מתבטא אפוא בציפייה כמעט משיחית לנפילת הקפיטליזם ... הפוסט מודרניזם משך אליו את נפגעי המודרנה, נפגעיה ומחמיציה ... העידן המודרני שהם מצפים להיעלמותו נראה בעיניהם עידן של אסונות ושואות, והפוסט-מודרניזם בא לגאול מהם את האנושות ולמנוע את הישנותם, אלא שהגאולה הזו מבוששת לבוא. (עמ' 108–109)

***

באומדי את החלק הנרחב המוקדש בספר להיסטוריונים החדשים, או יותר נכון לשלילת דרכם, כמעט מחצית הספר, מתגנב לליבי החשש שיותר ממבוא להיסטוריה, ניסה גלבר לבסס אוטוריטה שתאפשר לו לדון בסיפור הישראלי ולמקם אותו בקונטקסט היסטורי. דומה שאין הוא מפריד בין מצב ההיסטוריה בארץ לדיון התיאורטי הכללי, כי במידה מסוימת הפטריוטיזם או הקשיים שמציב העבר הופכים את ההיסטוריה לכלי שרת אידיאולוגי גם בידיהם של מיעוטים שונים. למשל, עודי זוכר את הרצאתו של אמנון רז-קרקוצקין, המגדיר עצמו כ"היסטוריון חדש", בה הוא סיפר כי במסגרת אחת מהדיסציפלינות של הלימודים האפרו-אמריקנים ניסו כמה מלומדים להוכיח שקולומבוס היה שחור.

גלבר הוא מתנגד חריף לחוקרים הפוסט-ציוניים והאנטי-ציוניים. לטענתם של אלה האחרונים, ישראל היא יציר כפיו של הקולוניאליזם האירופי, ישות מדינית שמטרתה היתה מלכתחילה להשתלט על המרחב הערבי הזר, לשעבד ולדכא את תושביו ולקדם את האינטרסים של המעצמות במזרח התיכון, בתוך כך שיעבדה המדינה והציונות כאידיאולוגיה המייסדת שלה את היהודים יוצאי ארצות האסלאם והקצתה להם מקום נמוך באופן בלתי-מוצדק במדרג החברתי.

גלבר תוקף את טענותיהם ומבליט את הכשלים והפגמים בכתביהם. כך למשל הוא מערער על "חדוות ההשוואה" שמציבה את הקולוניאליזם ואת הציונות על אותו קו (עמ' 412 - 416). על טענות כמו זו שהציונים עצמם ראו את עצמם כקולוניאליסטים ואת הציונות כתנועה קולוניזטורית, משיב גלבר בתת הפרק "הציונות אינה קולוניאליסטית" ומסביר כי משמעות המינוח "כיבוש" לא הייתה זהה וכי אי אפשר לגזור גזירה שווה בין הישוב היהודי שניסה לבנות עצמו לצד הישוב הערבי לבין תנועות קולוניאליסטיות שבאו בכוונה להשתלט על הקרקע, בלי להמציא תרבות חדשה ובלי להשיג רוב מוחלט קודם לכן. הוא מבקר את הניצול הציני של הסכסוך היהודי ערבי, את הביקורת שלהם על היחס לקבוצות מיעוט ואת האקדמיזציה של ההיסטוריה הציונית שהביאה לערעור הקדושה של דמויות ומנהיגים ציוניים.

***

שנה עברה מצאתו לאור של הספר נשוא הביקורת. זוהי ביקורת מאוחרת ויתרונה בכך שהזמן שחלף מספק פרספקטיבת זמן (קצרה אמנם במושגי ההיסטוריוגרפיה) ומאפשר לעמוד לא רק על מקומו של הספר ברצף ההיסטורי של כתיבת ההיסטוריה בישראל, אלא גם מעט על התקבלותו.

עם צאתו, זכה הספר לעמוד במרכז כמה מחלוקות. כותבים שונים עמדו על מגרעותיו כביכול של הספר: בהם כותבים שאינם חלק משדה הקרב שהוטווה לעיל, כמו למשל אריאנה מלמד ב-YNET ("נלחם על ההיסטוריה", 23.11.07), ומהם נערי אסכולת הפוסט-ציונות – מתגנדיו החרופים של גלבר, שיצאו נגדו בשצף קצף, למשל מאמרה נועה גרינברג "על פסילות ומומים" במוסף הספרות של מעריב (30.11.07, עמ' 26). מאמר זה הצית תגובות חוצבות להבות לכאן ולכאן והדיון התרחב לבלוגים רבים בבלוגוספירה (למשל בבלוג של אלי אשד).

בעקבות הדיונים הסוערים האלו, עולה שאלה אחת מרכזית: האם יש דרך אחת נכונה לחקר ההיסטוריה? האם צריך לעמוד על הרגליים האחוריות ולנהל מלחמת חורמה עד הנצחון של דרך זו או אחרת? האם ניסיונו של גלבר להמעיט בערכם של ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים ולהציגם כשלומיאלים גמורים נכון? בדיונים הרבים סביב הספר, שחלקם נזכרים לעיל, טוקבקיסטים רבים טענו, שמעצם הדיון הפוסט-ציוני/פוסט-מודרני, היסטוריונים כמו שלמה זנד ואחרים הפרו את הדיון ההיסטורי ואילו החזון הריאקציונרי של גלבר יכול להראות כגישה המבשרת קפיאה על השמרים. יתר על כן, כפי שגלבר מודע לחולשות טיעוניהם, מודעים לכך גם ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים הביקורתיים. תום שגב, סוג של היסטוריון ועיתונאי, כותב בביקורת המשחזת על ספרו של גלבר:

בתום מאה העמודים הראשונים - המצוינים - של ספרו, גלבר מצטייר כהיסטוריון מוכה וזה העציב אותי. מקצועו, ייעודו בחיים, כמו נוזל לו בין האצבעות ונופל קורבן לשרלטנים פוסט-מודרניסטיים המבקשים לשמוט את הקרקע מתחת לקיומה של ההיסטוריה כדיסציפלינה מדעית ומבטלים את ערכה. ההיסטוריה, גלבר כותב, היא "מין בסכנת הכחדה". נדמה לי שבנקודה זו לפחות אפשר להציע לו תנחומים.

... ה"פוסטרים", כפי שגלבר מכנה אותם באיבה, אכן נראים כחבורה של פלצנים העוסקים ללא הרף בתיאוריות של עצמם. אך נדמה לי שגלבר מגזים בתיאור השפעתם הרעה. הוא זקוק לכך כי גלגולו הישראלי של הפוסט-מודרניזם הוליד לדעתו את הפוסט-ציונות וזו על פי תפיסתו הצרה מאוד - זהה לאנטי-ציונות. (תום שגב, "כל היסטוריה היא גם פוליטיקה. וטוב שכך", הארץ, 12.12.07)

האמת, אם כך, אינה נחלתם הבלעדית של אף אחד מהצדדים. אפילו תום שגב שב ומזכיר ש"טעויות יש אצל כולנו" ומתייחס בין היתר לקלף המנצח של גלבר על אילן פפה - פרשת תדי כ"ץ:

כ"ץ טען בעבודת מחקר שבמלחמת העצמאות צה"ל ערך טבח בתושבי הכפר הערבי טנטורה. הסתבר שסילף את מקורותיו. זה קורה גם לציונים הטובים ביותר; היסטוריון ציוני להפליא, יהושע פורת, הראה כיצד ג'ואן פיטרס סילפה מקורות כדי לתמוך במיתוס הציוני. גלבר אינו מזכיר פרשה זאת. פפה נחלץ להגנתו של כ"ץ. זה לא היה מעשה חכם, אך אין בו כדי להזים את מחקריו, אלא אם גלבר שותף לדעת הפוסט-מודרניזם שהכל חוזר אל ההיסטוריון, הכל סובייקטיבי, אין עובדות, הכל פוליטי. (שם)

באחרונה קראתי ספר שדן בראשית הכתיבה. בספר נטען שהיסטוריונים במובן הקלאסי של המילה היו מספרי סיפורים, ולאו דווקא היו אלה שהרוויחו את הכי הרבה ככסף בקרב מספרי הסיפורים. כמו אז כן היום, לדעתי, המניעים האמיתיים לכל הוויכוח בין ההיסטוריונים הישנים לחדשים הוא על הגמוניה מחקרית וכלכלית. כך נראה ההיחלשות של זרמים מסוימים בחקר היסטוריה, בעקבות היחלשות פוליטית וכלכלית של אותן קבוצות שההיסטוריונים מדברים בשמן. במידה מסוימת, אולי אפשר לראות את ספרו של גלבר גם כשירת הברבור של דור מסוים של היסטוריונים.

***

אז מהי היסטוריה? מדע? שרלטנות? כנראה שתשובה נמצאת איפשהו באמצע. גלבר עצמו, שטוען שאין כל צדק בהנחה כי תחום ההיסטוריה הוא פסול, עקר וחסר תקווה וכי על ההיסטוריון לשאוף להגיע אל האמת ההיסטורית, לציין ולחקור מקסימום עובדות ומקורות ולהזכיר ולפרש מספר רב ככל שניתן של היבטי התהליך, האירוע או התופעה בהם הוא דן, כבר מושפע כנראה מהלך הרוח של ההיסטוריה החדשה המפעמת בקרבנו כמה שנות דור וטוען כי "על ההיסטוריון ... להשלים עם ההרגשה שעבודתו אינה מושלמת ויש דברים שלא יצליח להבין את משמעותם ולכן גם לא עליו להסבירם" (עמ' 54).

עלי לומר שהתפעלתי מטיעוניו של גלבר, ואין ספק שמדובר בספר חשוב. במידה מסוימת ניתן להשוות בין ספרו של גלבר לספר אוריינטליזם של סעיד, יש בו דיוק היסטורי ונימה אישית. אך, עדיין מוקדם לדעת מה יהיה מקומו של הספר בפרספקטיבת זמן ארוכה יותר. אני תמיד חשבתי שההיסטוריונים בני דורי יהיו קונטרה-רפורמטורים וספר זה יכול בהחלט להיות התנ"ך שלהם. אולם גם אם יהיה זה תנ"ך, יש לקרוא בו, כאמור, במידה מסוימת של ביקורתיות.

מי שיחפש מידע על יואב גלבר בספר או באינטרנט, ימצא טיעונים חדים מאוד - לעיתים לגופו של עניין ולעיתים לגופו של אדם, והרבה פעמים באותה טקטיקה ברוטאלית בה הואשם גלבר עצמו. אפילו אם אינכם מסכימים עם גלבר, הקריאה שלו חייבת להישמע ואם לחקר-היסטוריה יש כיוון בריא אליו עליה ללכת, עליה לאמץ חלק מדעותיו של גלבר, גם אם אינו פופולארי או עוסק בתחום שיש בו כסף, דבר המניע בדרך כלל קריירות של חוקרים רבים בכלל והיסטוריונים בפרט. מאידך, אני חושב שגלבר שופך במידה מסוימת את המים עם התינוק. יש משהו מסרס בביקורת שלו, משהו חונק. כאמור הכתיבה השונה וההיסטוריה הביקורתית ממלאת צורך חברתי/כלכלי/פוליטי וגלבר אינו יכול לגרום לה להיעלם במחי ספר, גם אם זו "היסטוריה גרועה". הכלים החדשים ועירוב הדיסציפלינות הם חשובים ומרתקים להיסטוריה עצמה ואיננו יכולים להתערב בתהליכים טבעיים על ידי הגדרה של נכון או לא נכון. במקום להכריז במקרה זה על כל הכלים החדשים מלחמת חורמה, עלינו לקוות כמאמרו של הראי"ה קוק שה"החדש יתקדש והקדוש יתחדש" על ידי מיון והוקעה זהירים של העוסקים בתחום.