על ספריו של יוסף חיים ברנר:

'שכול וכשלון', הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006 (1920), 254 עמודים.

'מן המצר', הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006 (1908), 117 עמודים.


חסד עשתה עימנו הספריה הקטנה (הוצאת הקיבוץ המאוחד) כאשר החליטה, במלאת 85 שנה להירצחו של יוסף חיים ברנר, להוציא מחדש שניים מכתביו, אולי הבולטים שבהם: הנובלה 'מן המצר' והרומן 'שכול וכשלון', שאותו הכתיר מנחם ברינקר כרומן הטוב ביותר של ברנר, באחרית הדבר המצוינת של הספר: " 'שכול וכשלון' הוא היצירה המושלמת ביותר שיצאה מתחת ידיו של ברנר. ואמנם בפעם הראשונה עלה בידו לכתוב רומאן בגוף שלישי שאינו מקיף אפיזודות אחדות בלבד. . ." בביקורת זו בחרתי להפנות את הזרקור אל ברנר בעיני הקורא הישראלי שנים רבות כל-כך אחרי, בניסיון לגלות את סוד קסמו של הכותב ושל כתיבתו.

אך ראשית, אכתוב מספר מילים אודות התוכן של הספרים. הנובלה 'מן המצר' נכתבה בלבוב, גליציה, שנה לאחר שברנר עזב את גלות לונדון בה שהה בין השנים 1906-1907. עלילת הספר מתרחשת בלונדון והדמויות המאכלסות אותה הן דמויות של יהודים, מהגרים מרוסיה, המתגוררים ברובע וייטצ'פל הלונדוני. המספר הוא מוכר של העיתון היהודי 'היומן של סרטן' ורוב הדמויות האחרות בספר הן פועלי הדפוס של אותו עיתון. הספר נכתב בצורת מגילות "חתוכות" ומתאר את חייהם של אותם מהגרים אל מול בעיות הפרנסה והבדידות. עם התפתחות העלילה, מתווספות גם בעיות הקשורות בכבוד המשפחה ובהגירה. בשונה מן הספר הראשון, הספר השני, 'שכול וכשלון', נכתב בארץ ישראל (ברנר הגיע לארץ ב-1909) ועלילתו מתרחשת בארץ. בתחילת הספר, מקדים ברנר ואומר כי אין הספר אלא קטעי יומן ועל כן חספוסם הספרותי. הספר מגולל את קורותיה של משפחת חפץ בכלל ואת חייו של יחזקאל חפץ, גיבור העלילה, בפרט - במשך שנה אחת. העלילה סבה סביב העליות והמורדות בחייו של יחזקאל חפץ: תקופות של מחלות רוח, הגוררות אשפוזים ותקופות של שפיות ועבודה מועילה.

לאחר שכתבתי בקצרה אודות הספרים, אפשר אם כן לגשת לשאלה שהטרידה אותי עת קראתי את הספרים האלו והיא: מה סוד קסמו של ברנר ושל כתיבתו, קסם שלא נס ליחו עד ימינו אלו?

ראשית - אמנות התיאור. ברנר היה ללא ספק מתאר בחסד. כאשר קראתי בספרים אלו, נפעמתי מחדש כמעט בכל עמוד מאיזה תיאור חזק ו/או מדויק וברצוני להביא מספר דוגמאות ליכולת התיאורית הנ"ל. התיאור הראשון הלקוח מ'מן המצר' ומתאר את בעל העיתון, מר סרטן, בו עובד מספר הסיפור: "מקורבי הגביר מבארים את דבר ההבדל שבייחוסו לפאת זקנו ולשערות ראשו בזה שהגילוח נעשה בידי עצמו, ואילו התספורת עולה לו בדמים, ולפיכך כשהוא מחליט בלבו שעה חדא לבוא לגלב ולהסתפר רוצה הוא שבתמורה יוסרו שערותיו עד היסוד. קמצנות, קמצנות של זקן..." (עמ' 18). קטע נוסף, אף הוא מ'מן המצר', מתאר את בית הקפה בו יושבים העובדים, כאשר מתברר כי עבודתם בסכנה משום שבעל העיתון מכניס שתי מכונות סידור: "סערת הרוחות בין אורחי מיאסה עולה על כל מידה. לא מכונת סידור אחת אלא שתיים: אחת בשביל היומן ואחת בשביל השבועון ועבודות ארעיות. ה"אופריטור" של האחת יהיה שטקטורוב, של השנית - יעקובזון. עורך השבועון יהיה - טאלר. נוראות ונפלאות!" (עמ' 76, מגילה יח'). תיאורים נפלאים מצויים גם ב'שכול וכשלון', למשל התיאור על חצרות בית החולים: "חצרות בתי החולים שבירושלים, כפרוזדורי בתי-הכוללים שבה, היו מלאות המונים תשושי כוח ודווים, עניים ואביונים, חבושי פרצוף ונגררים אחרי מקל נאנחים ונאנקים - …" (עמ' 26).

בתיאוריו של ברנר אין מן הדמיון המופרח או מן הפנטזיה אלא ריאליה מובהקת ומדויקת. בריאליה זאת ניתן לראות את השפעתה של הספרות הרוסית, בעיקר של דוסטוייבסקי, על כתיבתו של ברנר (ברנר תרגם את 'החטא ועונשו' של דוסטוייבסקי לעברית. התרגום יצא בהוצאת שטיבל, ורשה, 1924). השפעה נוספת של דוסטויבסקי על ברנר מורגשת בהתייחסותו לאלוהים. משפטים כדוגמת: "עולם משונה ללא אלוה, עולם משונה ולא גדול "('מן המצר', עמ' 18) נראים כאילו הועתקו מיצירותיו של הסופר הרוסי הנ"ל.

קסם נוסף בכתיבתו של ברנר, שעל אף שלעיתים הוא מכביד - אין ספק כי יש בו יופי, הוא העברית של ברנר, העברית בה הוא משתמש (וטוב עשו הוצאת הקיבוץ המאוחד ששמו הערות בתחתית העמוד ב'מן המצר' וחבל שלא נהגו כן ב'שכול וכשלון' אלא צירפו "מילון" קצר בסוף הספר). עברית זו אמנם דלה אך ראוי לזכור שבשנים בהם כתב ברנר את יצירותיו, טרם הייתה שפה עברית מוגדרת ומדוברת ועל כן היה קשה מאוד לכתוב ספרות בעברית (לכן, בין היתר, כותבים גדולים כדוגמת בשביס זינגר ועוד המשיכו לכתוב ביידיש). אך דווקא מכורח מציאות זו, נוצר הקסם של שפתו של ברנר, שלמרות הקושי הוסיף לכתוב בעברית ובכתיבתו זו יצר שפה עברית חדשה השואבת מן המקורות היהודיים מחד ומשפות רבות אחרות מאידך. ברנר משתמש בכתיבתו בשפות רבות ושונות כמו: לשון הגמרא, ארמית ("מסתמא" - מן הסתם), גרמנית ("מעמאנד" - מישהו), ערבית ("שו הדא?" - מי זה?) ושפות רבות נוספות כמו רוסית, לאדינו ואנגלית. אין מה לומר, ברנר כותב עברית בציפורניים - אבל בונה שפה.

דבר נוסף שקסם לי אצל ברנר הוא סגנון הכתיבה שלו. רבים יאמרו כי זוהי נקודת החולשה שלו אך אני רואה בכך טוהר כתיבה ואמת. סגנון הכתיבה של ברנר כפי שהוא כותב בפתיחת 'שכול וכשלון' וכפי שניכר ב'מן המצר' הוא רשימות יומניות, ללא תיקונים. ברנר העורך המהולל (הוא ערך במשך שהייתו בת השנתיים בלונדון את כתב העת הספרותי הידוע 'המעורר') רחק ממלאכת העריכה בפרוזה האישית שלו. אני מוצא בכתיבה זו חן רב, אמת ללא שיופים ועיגול פינות, כמו נער פראי אשר על אף פרא זה או אולי משום פרא זה, חן רב ניכר בו.

לסיכום: לאחר קריאת שני הספרים האלו אין ספק כי ברנר טבע יסודות עמוקים מאוד בספרות העברית החדשה - דימויים מרהיבים ולשון עברית דלה אך מתחדשת. בספריו של ברנר, מצאתי מסמך היסטורי מרתק על תחייתה של שפה דרך יצירה ספרותית וסגנון כתיבה יומני ומחוספס. חובה לקרוא.