על ספר השירים 'הגנן, הכלבתא והשרמוטה', מאת חוה פנחס-כהן, רתמוס סדרה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן יהושע רבינוביץ, 2006, 58 עמודים.
"הגנן, הכּלַבְתא והשׁרמוּטָה" של חוה פנחס-כהן הוא לא סתם ספר שירה; הוא ספר שירה בעליל - גדוש מכל טוב בכלים פואטיים מכל הגוונים והאסכולות. השימוש באמצעים הוא רב ומודע ומכוון כל-כך שהטקסט מאבד משקיפותו. האמצעים מעכירים את זגוגית החלון דרכו אמור הקורא להציץ אל עולמה של המשוררת. יש בו שפע של יכולת, עומק ותבונה, אבל ממדיה הטכניים של השירה הזאת הם כה בעוכריה עד כי חייב אני לפתוח בהתלוננות.
גב הספר כבר צולל בששון לניתוח מרכיביו הפורמאליים של קובץ השירים הזה, והרי הקובץ נותן את עצמו לניתוח מעין זה, ובקלות. ממש כשם שאותה כלבתא נרצעת, שבשמה מדברת פנחס-כהן במחזור השירים השני מבין השלושה, מפנה בטנה ומפסקת רגליה ללטיפה, כך הקובץ משווע שיודגש כי ב"טריפטיך שירים" עסקינן. הוא מתענג על היוקרה שמעניקה לו העייפה והממוסדת שבתֵמות - הארס-פואטיקה. נכון, גם נכתב פה ששלושת חלקי הספר יחדיו "מציעים דרך לבדיקת תהליכי יצירה, שבמרכזם הגוף הנשי והשפה." אבל מה לי ולזה? איני חוקר המחפש עזרים מקצועיים. ביקשתי רק לקרוא שירה - והנה מציעה לי המשוררת דרך לבדיקת תהליכי יצירה?
הספר, על 58 עמודיו, הוא מבין אותם ספרוני שירה שחולקו, מוינו וסודרו למהדרין - למען לא יאבדו ידינו ורגלינו באמצע גוף היצירה הגדול והמפחיד והלבירינתי. לשער הראשון קוראים "בטרם" - אם מתוך זיקה סמאנטית, עלומה מעיני, בין שם זה לבין התוכן, אם כדי להבהיר לחבר'ה שהטריפטיך עדיין לא התחיל. לטריפטיך עצמו תת-הכותרת הנפוחה "או: הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים" והוא כולל את "הגנן" ו"כְּלַבְתָּא (לפאולה רֶגוֹ)", השערים השני והשלישי, ואת השער הרביעי שנקרא דווקא "מחזור שירי יפו", המתמקד בזונה יפואית ומחולק ל"א. שרמוטה" ול"ב. על גבעת עלייה". השירים בכל אחד מחלקי הטריפטיך ממוספרים, כך שגם מעל שירים ללא שם מתנוסס מספר, דבר שמעורר בי ניכור כמעט תמיד ולא רק במקרה של פנחס-כהן. מיספור השירים הוא גם מישטור השירים, חלק ממפגן-הכוח הצורני. החתמת השירים במספרים סידוריים עוקבים היא סוג של דיכוי, סירוב לספק להם שמות או לאפשר לשמותיהם להתבלט. גם אם הדבר מכוון, בחשבון אחרון הוא פועל לרעה.
ההפגנתיות הטכנית אינה מסתכמת באופן שבו הקובץ ערוך, אלא חודרת לתוך השירים והופכת כל אספקט של הספר הזה ל"טור דה פורס". נעשה כאן שימוש נרחב בטריקים טיפוגרפיים כמו פיצול השיר לשני טורים, דבר שמקשה על הקריאה ומבלבל. יש כאן שורות "צליליות" כמו זו שאצטט אותה כאן בתוך הקשרה: "נַתְחִיל בִּישִׁיבָה עַל שְׂפַת הַיָּם / מְתִיחַת הַצַּוָּאר לַשָּׁמַיִם מְתִיחָה עַד כְּאֵב / כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא יְלָלָה אֲרֻכָּה אֲחִידָה / יְלָלָה שֶׁתֵּצֵא כְּמוֹ הַקּוֹל הַזּוֹחֵל / בְּצִנּוֹר הֶחָלִיל כְּבוֹכֶה הַחוּצָה / בָּההההההה הוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ הִיִיִיִיִי" (עמ' 34). זהו רוב רובו של שיר ללא שם (אבל ממוספר) שהעלה בי תמיהה. אחרי תיאור ניכר כל כך, גם גרפי, גם שתי מילות תואר בו וגם מין דימוי-בתוך-דימוי רקורסיבי (היללה היא כמו בכי - למה "כמו" ולשם מה הזחילה בצינור החליל?), אחרי תאור כזה, מה מוסיפים לי ה-"בההה", וה-"הוווו" וה-"היייי"? או שמא שיטת ה"סאונד פואטרי" מעולה וקולעת כל כך שאין לה תחליף - ואם כן, לשם מה להשכים ולתאר ביסודיות את אותה יללה עצמה?
גם אנגלית באלפבית הלטיני מופיעה כאן בלי חשבון, אולי כי הספר נכתב בעת שהותה של המחברת באוקספורד שבאנגליה. גם משחקי-לשון שלעיתים נראים מאולצים. לדוגמא בעמ' 36, בעוד שיר ממוספר ("3"), "רָאִיתָ כַּלְבָּה / מְשַׁטַּחַת הַגּוּף עַל רִצְפַּת הַמִּרְפֶּסֶת / לְקַבֵּל לְטִיפָה עַל גָּחוֹן / מְבַקֶּשֶׂת לִטּוּף / מְבַקֶּשֶׂת לִשְׁתּוֹת שְׁטוּת / מְבַקֶּשֶׂת שְׁאֵרִית עֲצָמוֹת מִסְּעוּדַת הַשַּׂבָּת / ..." והנה האליטרציה "לשתות שטות" שיופיה הפונטי כולו לזכותה, אבל לחובתה חריגתה מאופיו הפשוט של השיר וכן היותה מיותרת, לכאורה, מבחינה סמנטית. ויש עוד כהנה וכהנה מקרים ובהם ניעורו בי חשדות של שרירותיות, ובהם תחושה ש"תהליכי היצירה" מוחצנים ודורסניים מאד.
אחרי שמתגברים על הצד הצורני, האכזבה מן הצד החומרי לא מבוששת לבוא. הסמנטיקה המזדחלת, מוכה, מתוך בית-המטבחיים של הטכניקה, היא מבין הדישות הספק-דרשניות ב'חוויה הנשית' ובחיי האמנית-היוצרת. מדיסקוסה של הדוברת עם הגנן "על מַאטִיס וְעַל וֶלַסְקֶס", כשהיא "בִּפְנֵי פְּנִים הַחֲמָמָה / הוּא מִחוּץ לָהּ כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵאת אֵלָיו / הוּא מִתּוֹכָהּ נוֹתֵן בִּי מַבָּט" (עמ' 25) מתחוור הניסיון לשלב בין המשחק האירוטי לנושא הארס-פואטי, אבל לא הצידוק ולא העניין שבו. הקורא מביט פנימה לתוך החממה בתוכה מחזרת פנחס-כהן אחר הנוסחה הספרותית של שילוב מוטיבים, אבל לא מתגרה או מסתקרן מהמתרחש.
"כְּלַבְתָּא" היא ביסודה מטפורה אחת, לא טריה במיוחד, שנמרחה לה לאורך עשרה עמודים תמימים. אשה ככלבה - את כל הקונוטציות המיניות והמגדריות והפוליטיות שעולות כעת בדמיונכם לא מותירה המשוררת לדימיון, הנה לדוגמא בשיר "ארצה" (הממוספר "9", עמ' 42):
אַרְצָה. כַּלְבָּה טוֹבָה, אַרְצָה.
זֶה כִּוּוּן אוֹ אַרְצָה אוֹ אֲדָמָה
כַּלְבָּה טוֹבָה (בְּעָלַיִךְ הוֹלֵךְ אַתְּ הוֹלֶכֶת
בְּעָלַיִךְ עוֹמֵד, אַתְּ עוֹמֶדֶת
מְבַקֵּשׁ שֶׁתֵּשְׁבִי, יוֹשֶׁבֶת, אַרְצָה, אַתְּ שׁוֹכֶבֶת)
אַרְצָה אַרְצָה וּמַפְנָה בִּטְנָהּ בֵּין רַגְלֶיהָ
הַנִּפְשָׂקוֹת לִלְטִיפָה (לִפְעָמִים גַּם בְּעִיטָה
מִיֶּלֶד אוֹ מִי שֶׁבְּעֵינָיו כַּלְבָּה אֵינָהּ אִשָּׁה יְשֵׂנָה)
הֲכִי קְרוֹבָה לָאֲדָמָה. [...]
וכן הלאה וכן הלאה, כך בעצם עסוקים השירים שבמחזור "כלבתא" בלפרש ולתרגם עבור הקורא את דימוי האשה ככלבה, הכל לגמרי כצפוי ובפרטנות מייגעת.
לפנחס-כהן עברית עשירה ועגלה מלאה מאד של כלים פואטיים, בקיאות
במקורות וניכר כאן גם הניסיון הרב שלה, שהרי מדובר במשוררת ותיקה.
אבל כל ההון הזה לא קונה את הקורא. גם מאווייה האירוטיים של "השרמוטה"
אל הגברים הזרים שלה מגיעים אלינו סגלגלים וקרים. שורות כמו "...וּפוֹשֶׂקֶת
רַגְלֶיהָ כְּסֵפֶר פָּתוּחַ / כְּמוֹ פֶּתַח אוֹ שַׁעַר / לְכָל
עוֹבֵר..." (עמ' 51) ואימאז'ים עקשנים של דייגים וסירות דייג מריחים כמו דג מעופש, וביחס למה שניתן לצפות מיפו ומסקס ומסקס יפואי, האוויר פה יבש וצחיח וסטטי. לטעמי אפשר לסכם את הקובץ הזה כהחמצה.