שחרזדה - מגזין לספרות, לתרבות ולדעות: דף זיכרון לירון גולן

ירון גולן, נדמה שהכרתי אותך תמיד. למעשה, זה היה לא מזמן... באירועים האינטלקטואליים שהעלית, בהשקת ספר ביוגרפיה או ספר שירה. ההוצאה לאור והחגיגה, כולל קריאת שירה, מוזיקה וכיבוד, היו חלק מתרומתך לכל מאן-דהוא שמצאת בו עניין, למען תולדות האנושות.

אם חשבתי שתקופת הבוהמה הנפלאה נדמה בצרפת עם א. קאמי, סארטר, גינזבורג וברסנס... אתה נטעת בי תקווה גדולה, שכאן ועכשיו, עדיין ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא....

רק ביום שישי האחרון, ישבת אתנו בקפה סקופ, והיום, אתה כבר אינך עוד. נקטפת קודם זמנך, ושירת חייך נפסקה באמצע. אבל המיזמור לא אבד לעד, ולא נדם. כי בי, השארת חותם חיוני.

אזכור אותך ירון, תמיד.

מרטין אגמון

כחודש עבר מאז הוכיתי בהלם, ועדיין אינני יכולה להשלים עם עובדת הסתלקותך הפתאומית, כך באמצע החיים.

"המשורר-בעל-פה" - כך כיניתי אותך. בשיחותינו (הטלפוניות בדרך כלל) הקרנת תמיד יֶדע, חוכמה שקטה, הומור עם משוכות דוקרניות, רגישות למלים, וכמובן גם לחולשות אנושיות. דבר לא נעלם ממך. קולט ורואה הכל, כמו סיסמוגרף. לא שיחות תכליתיות, אלא שיחה לשם שיחה. לפעמים זו הייתה תגובה על אירועים ספרותיים וחוץ ספרותיים או הזמנה לאירוע ספרותי-מוסיקלי על ספר חדש בהוצאתך. בתמימות של ילד-מבוגר אמרת את שאתה חושב באמת על אנשים ועל תופעות ספרותיות - אם ברמיזות ואם בצורה מפורשת, ללא חשש מקטילת פרות קדושות. גם כשהיית לפעמים קצר רוח ומפוזר, לא איבדת את חדות הראיה. איש חסר מנוח היית, אינטלקטואל אמיתי, שאינו מקובע בעמדות חד משמעיות כאלה ואחרות.

על תוכניתך להקים הוצאת ספרים סיפרת לי זמן רב לפני שנוסדה הוצאת "ירון גולן". לא איש מעשה היית, ולכן התקבל הרושם שזו אמירה בעלמא. הטלתי ספק ברצינות כוונתך. והנה הרעיון קרם עור וגידים. מאות רבות של ספרים כבר ראו אור בהוצאתך, הממגנטת אליה כותבים שונים מקשת מגוונת של רמות, סגנונות וגילאים.

איש ספרים היית. צללת לתוכם ודלית מדי פעם פנינים, שנשזרו בדיבורי סרק. מין שעטנז מוזר של ברק מחשבתי עם דיבור סתמי. אני זוכרת, שבדירה המשפחתית הקודמת שלך ברחוב בורלא 3, לפני ששימשה בית הוצאה לאור, מילאו הספרים את חלליה הגלויים והנסתרים מן המסד עד הטפחות. כידוע, לספרים יש תכונה מיוחדת: הם פרים ורבים ללא שליטה. ממלכת הספרים הזאת הייתה סביבת המחיה הטבעית שלך. מדי פעם זכיתי לקבל ממך מתנת ספר. ופעם, לפני הרבה שנים, הסבתי לך נחת, כשכתבתי על "אוסף הספרים של ירון גולן" בדף הספרים של ירחון "אַתְּ".

איש ספרים היית בצאתך ובבואך. גם באוטובוסים הבינעירוניים, עם שקית ניילון ובה ספרים חדשים, שראו אור בהוצאתך. בגאווה לא מוסתרת היית מציג אותם בפני כל דיכפין, קושר שיחה וממליץ עליהם בחום, כאילו היו פרי רוחך. הצלחת לעניין אנשים זרים, לקשור קשרים ולמכור. אבל לא הכסף העסיק אותך כל כך, כמו הקשר עם בני אדם. תמיד היו מצטרפים חדשים למעגל הידידים שלך שהלך והתרחב.

הכרתי אותך בימי האוניברסיטה הרחוקים בירושלים של תחילת שנות ה-70, שם היית חלק בלתי נפרד מנוף הקמפוס התוסס בגבעת רם. כבר אז גילית עניין בעשייתי הספרותית והאמנותית, וכשראה או ספרי הראשון ב-1982, השתתפת בערב לכבודו, שכלל גם פתיחה של תערוכת קולאז'ים שלי בגלריה עמליה ארבל (אז - בארלוזורוב בתל-אביב). בערב הרחוק ההוא דיברת על השירים וקראת, ושמורה אצלי תמונתך בשחור-לבן מאותו אירוע. אני זוכרת שבחרת בשיר "חיוג לילי", שהלם את טעמך הספרותי, וזמן רב אחר כך היית מזכיר אותו בשיחות שהפכו למונולוגים ובהקשרים שונים. בינתיים עברנו מטלפון חוגה לטלפון לחצנים. עשית "עקוב אחרי" גם בספרים הבאים שהוצאתי, ומצאת גם בהם את עקבות הטלפון. והקו בינינו, גם כשהיה מקוטע, מעולם לא התנתק. הוא דָמַם רק לאחר שיחת הטלפון הקצרה והאחרונה, כשלושה ימים לפני מותך הפתאומי. אמרת לי באותה שיחה, שלא באת לפתיחת התערוכה שלי במשכן לאמנויות הבמה כי לא הרגשת טוב, "אבל דאגתי לשלוח נציגים לפתיחה" - חתמת בחצי חיוך, כמנהגך.

ספרים הם יצירי אלמוות. אנשים - לא. אבל המשורר-בעל-פה עוד מתהלך ויוסיף להתהלך בינינו, בין כל מכריו ומוקיריו.

הֱיֵה שלום ידידי, ירון גולן. תחסר מאוד התרכובת הצבעונית המיוחדת שהוספת לקרית ספר שלנו.

יערה בן דוד

זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה; צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ. (תהילים, קי"ח, כ')

ירון גולן, ידידי הטוב!
נשמה טהורה ונפש זכה, לב ישר ונאמן. טוב שזכיתי להכיר אותך ולשמוע מפיך דברי חוכמה כי משכיל היית, בר דעת. אהבתי לשמוע ביקורת על ספר וניתוח של שיר. אהבת בעלי חיים ודאגת להם. תהיה לי חסר. קשה לתאר את תל-אביב בלעדיך.

עדנה בר

באת כיסינו את ירון בעפר
ערמנו תלולית על גבי תלולית
וכיסינו בזרים, בפרחים,
וכאילו לא נותר זכר.
נוכחנו שאין זה ניתן
לא ניתן לשכוח, למחוק, למחות
את זה שזכר וליווה כל אחד
ואנחנו, 250 איש כאחד, ליווינו אותו לבית עולמו.
כשישבנו בבית הקפה
הוא זה שהביא עימו מילים,
מעודדות, היתוליות ולעיתים עוקצניות
לכל אחד, בייחודו.
כשהתווכחנו לעיתים על ענייני דיומא
הוא הגיע והגיש לנו מנחה
סיפור, שירה.
קשה להיפרד
כך לפתע
ולהיוותר רק עם הזיכרון,
אודות ירון.

ריטה בראון

ירון, כל-כך ברור היה לראות את דמותך מופיעה ברחוב ובבית הקפה, שאי אפשר היה לתאר את החיים - בלעדיך. קיבלנו זאת כמובן מאילו - "הו, הנה ירון בא, סוחב את התיק עם הספרים - ומחייך את החיוך מלא הסוד שלו" - היתה המחשבה בכל פעם שראיתיך מופיע מולי.

לא נעלמת פתאום. פשוט עברת לממד אחר ואין לי ספק שאתה רואה אותנו, את כל ידידיך הרבים ואת משפחתך האוהבת ומבין כמה אהוב היית וכמה תחסר לנו כאן בממד הזה.

ועד שנתראה שוב,

פנינה גינזבורג

ירון יקר. ידיד נפש שלי, של כולנו. בטרם עת הלכת והשארת אותנו שבורי לב והלומי צער.
לך, לעילוי נשמתך אני מקדישה את הפסוק:

אוֹר, זָרֻעַ לַצַּדִּיק; וּלְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה. (תהילים צז', יא')

רותי גרי

I watch you descending.
Lower and lower,
Depper and deeper,
Whilst your spirit rose above the clouds
And joined the heavenly throng.
Waitng excitedly to greet you at the heavenly gates.
Angels sang a heavenly chorus and welcomed you.
So that you knew you had come home.

Thank you Yaron for your friendship and warmth and for accepting me into your wonderful circle of friends.
I shall miss you,

Valerie Green

ירון, מזרועות אוהבים, מבית חם, אל קבר קר ואפל. זהו מצב האדם ... כולנו יתומים.

מרגרט הראל

מי שחזק שורד וירון היה חלש. הוא היה חלש נגד עצמו, חסר-אונים מול זעמו הגדול, שהוא אופייני לחלשים ('חרונם של החלשים').

הוא חי חיים של דחייה עצמית, כנגדה העמיד את העולם התבוני (האפלטוני, כביכול) וגופו והופעתו העידו על סלידה.

אבל אם תשאלו אותי 'למה ירון מת?' אני אגיד לכם חד ולחק: ירון מת מבושה, ממחסור בכבוד שהוא האמין שמגיע לו, כי האמת היא שירון עבד מכל הלב.

הניגוד הזה בין המסירות והתפוקה מצד אחד וההתעלמות הכללית ממנו כגורם בעל-השפעה בתחום הספרות, שבו בקיאותו לא ידעה שבעה - מחצה את ליבו. ירון מת ברגע שהוא ויתר על חלומו

חיים קשים לפעמים ומרים וירון פחד שהוא הפך לאחד מתוך כל אותם תמהונים שהוא הוציא להם ספרים (אני אחד מהם).

ירון יכולת לחכות עוד כמה זמן עם המוות הזה. אנחנו לא קובעים מה קורה. נחייה עם זכרך ככל שנחייה.

דודו וייזר

לירון, לזיכרו...

משחר ילדותי אהבתי לשמוע מסבתי מרים עליה השלום סיפורים שספרה לי מתוך עיתון ביידיש על צדיקים נסתרים. שוב ושוב הייתה מספרת לי על דמותם, פשטותם, ויכולותיהם המופלאות, כל אותם מעשי נסים שהצילו בזכות צדיקותם חלכאים ונדכאים על פי הפסוק צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

לא חשבתי שאזכה, אבל זכיתי להכיר אחד מאלה, ירון גולן. מאור פניו, אהבתו לכל אדם באשר הוא, הסגולה המופלאה שלו לרומם כל אדם וכל מצב, בהומור, בטוב לב, בפירגון אין סופי, היינו יוצאים מלפניו מלכים ונסיכים. אנחנו כל דרי עולם האשפתות הפכנו בנוכחותו למלכים. וכל זה ללא כל מאמץ מצדו. זה היה טבוע בו, סגולה של צדיק נסתר. מאז שהכרתיו יכולתי לראות את ההלה העוטפת אותו ותמיד השתדלתי להיות בקרבתו ולאחרונה זכיתי להיות מקורבת אליו. הוא היה אומר שאני קולטת אותו טלפתית עוד לפני שהוציא הגה אני כבר יודעת. איני יודעת אם צדק בכך אבל ראיתי זאת כמחמאה גדולה מפיו. החכמה שלו, ההומר, הידע שלו הרחב ומעמיק ועם זאת הכה צנוע. בחודש האחרון הזמין אותי עם חברים לאירועים שונים או לבתי קפה, זו הייתה קרבה שזמן רב השתוקקתי אליה, התקשר אלי כמעט מדי יום ולא העליתי בדעתי שאלה מלות פרדה לאנשים שכל כך אהבו אותו. ירונצ'יק קראתי לו מתוך חיבה, עיניים כחולות עמוקות ומעמיקות, לא שלא ראה את מגרעותינו אבל באהבתו אותנו, כל אדם באשר הוא, ידע להדגיש את מעלותינו וכך להעלות אותנו לדרגה של חג. אני משתדלת להפנים את המורשת שלו שהיא בשבילי מורשת אמיתית, כי הוא יישם אותה במלוא העוצמה, של אהבת האדם של גדולי הרבנים בעקר החסידות ובעקר של הצדיקים הנסתרים עליהם שמעתי בהשתוקקות גדולה בילדותי המוקדמת. המורשת שהשאיר בכל כך הרבה לבבות, בעצם בכל אדם שפגש, ברחוב, באוטובוס, בכל מקום, כל אדם שפגש זכה לגעת באור שהיה, בניצוץ נשמתו. אכן זכינו. אולי אבדנו את הגוף אבל בטוחתני שהניצוץ שלו נשאר ברבים וילך ויתפשט בעולם. זו מורשתך ירון.

ברצוני להוסיף כמה מלים על רעייתו בתיה. תמיד ראיתי אותה כאישה מיוחדת וחכמה שאפשרה לבעל שאהבה להיות מה שהיה. וזה לא היה קל. אירוח אינסופי, בית חם ועוטף, ויתורים לכל מיני תחביבי אספנות בעקר של ספרים, לדעתי ראה גם בספרים אנשים, והכול בחיוך, בחכמה ובסבלנות אינסופית. תמיד אישרתי בפניו את סגולותיה של בתיה והוא מאד אהב לשמוע זאת. אני מאמינה שבתיה עם שאר משפחתו ימשיכו את מפעל חייו המופלא והמבורך להיות בית הוצאה לאור לכל דכפין לעמך ישראל ולגדוליו.

אילנה יופה

ירון

הגעתי למקום המפגש של יום שישי בצהריים, שם אתה ואני וחברים, ורעיונות חדשים, אבל הפעם עצרתי ולא נכנסתי, כי אתה כבר לא היית שם ואין "ערביסט" ואין ראשי פרקים לסיפורים חדשים וכל החברים הם כל-כך שונים!

אז חזרתי לביתי וישבתי לבדי וזכרתי:

נפגשנו באקראי, בדיזנגוף של שנות ה-90 המוקדמות.
היה זה יום בהיר עם שמים תכולים יפיפיים, ובתי ואני טיילנו בין דוכני התכשיטים.

איש צעיר עם עיניים תכולות עמד בדרכנו:

"אני ירון גולן," אמר, "מוציא לאור חוברות שירים," ובידיו היו עלוני שירים קצרים!

בתי עיינה בהם והאיש התבונן בה ואמר שלא ראה יפה ממנה בכל העולם, היא חייכה ולקחה את השירים, ציינה שהם מעניינים. בהמשך, נפגשנו ב"כסית", ישב עם אנשי עט, כמו מקסים גילן (זה שערך את הירחון "בול" של שנות ה-60) לידו חוברות.

כשהבחין בי קם לקראתי והציע שאצטרף לשולחנם. אמנם סירבתי, אך הקשבתי איך מפליג בתיאור בתי היפיפייה, כיצד משווה אותה לאגדה מופלאה, אמנם בכישרון אך גם בהגזמה!

בפעמים הבאות הזמין למסיבה, לערבי תרבות ושירה. לפעמים הצטרפתי.

אח"כ נפגשנו בקפה "דיצה". הגיע לשם עם "גולי כסית", נשא בידיו תיק כבד עם ספרים שהוציא לאור: ספרי שירה, פרוזה, ספרי ילדים, רומנים.

כולם הכירו שם את כולם וירון עבר משולחן לשולחן. פה קנה, שם מכר, עשה החלפות. הוציא לאור ספר ליגאל תומרקין וגם לדידי מנוסי ולשלמה שבא. וחילק מתנות לידידים וגם מחמאות. ניגב פה ושם צלחות, הזמין לאירועים ומסיבות - ואח"כ היית מגיעה אשתו בתיה עם הרכב ואוספת אותו הביתה.

המסיבות בביתו של ירון, היו אירוע בלתי שגרתי. אם היו בדירות 50 מקומות ישיבה, הגיעו לירון 150 אורחים למסיבה. מי שלא מצא מקום לשבת – עמד, או המתין בכניסה או על המדרכה.

כשהגעתי עם האקורדיון, על פי הזמנה, וטלפון לתזכורת והתראה, מצאתי דירה צפופה ללא אפשרות להיכנס לתוכה, הנפתי את האקורדיון לגובה ואיכשהו נכנסתי בדחיפה.

בכניסה עמד שולחן עמוס מטעמים ושתייה. חיפשתי איזו פינה להניח את האקורדיון ולא מצאתי. ניסית מתחת לשולחן - אבל מישהו הקדים אותי והתקפל שם למטה.

מי היו האורחים? אמנים מכל המינים והסוגים, שחקנים, זמרים, משוררים, סופרים, נגנים, והיו גם עורכי דין וערביסטים וגם "ארחי-פרחי" אחדים.

היו מוזמנים שישבו על השטיח, על הרצפה ועל הברכיים של יונתן אנוש. לבסוף נעמדתי, רגל על רגל עם האקורדיון על הגב, נשענת על הפסנתר.

ג'ורג' ישב ליד הפסנתר, רותי על הכורסא עם הגיטרה, דודו עם החליל חילל לתוך אוזן של מי שהיה לידו.

הנרות המתינו לאות והמאסטרו ירון פתח והנחה.

ציין לשבח כמה מהאורחים והודה לכל הבאים. אח"כ הרצאת דברים ובהמשך העלה אמנים אחדים לקרוא שירים, לשחק קטעים, ייתן אפשרות ביטויי למשוררים חדשים וגם לוותיקים, בדרך בה נהג במפגשי תרבות שיזם והנחה בבית הסופר ובאולמות תרבות אחרים או בחגיגות שערך לכבוד הוצאת ספר חדש שהוציא לאור. שם גבה כמה שקלים בכניסה והסביר:

"זה הרווח הראשון שיהיה לסופר הצעיר."

"ואולי זה יהיה הרווח היחיד שיזכה לו מהפקת הספר," אמר וגם עודד את המכירה במקום. "שיהיה לו לפחות אלף שקל," הוסיף.

הספר האחרון

כש"דיצה" נסגרה, הגיעו המשוררים ל"סקופ". גם יתר "גולי-כסית" התמקמו שם. מוישלה ברנשטיין ידידנו, צייר, משורר, אידישיי (שכתב 19 ספרי שירה ביידיש), העדיף לסעוד במסעדת "געפילטע-פיש", אבל כאשר אילנה ברנשטיין, אשתו של מוישלה, תרגמה חלק משיריו של בעלה והחליטה להוציא לאור את שיריו בעברית, ידעו כולם כמובן איפה למצוא את ירון.

באותם ימים כבר גרתי בצפת, עיר המקובלים, וירון היה מתקשר אלי בערבים ובלילות, לשאול על בתי ומה נשמע אצלי והיינו משוחחים. כשהתכוננתי להרצות על ההבדלים בין שבטי הבדויים בארץ ובשטי הבדויים ביני, הציע להכיר לי את ידידו הערביסט וכאשר ביקשתי לאכסן ציוד מסוים בת"א, הציע לי ירון את המחסן שלו שברחוב המסגר.

כשהספר של מוישלה יצא לאור, קיבלתי מירון את העותק הראשון.

את העותק השני של הספר, קיבלתי ממוישלה עצמו בהקדשה.

מוישלה ביקש שיערכו מסיבה לקראת ההוצאה לאור של הספר והמסיבה תוכננה עם ירון, המשפחה והחברים וגם עיריית ת"א.

ואז טרם החגיגה, הגיעה ההודעה על מותו של מוישלה. היינו די המומים.

ירון ביקש להצטרף ללוויה.

"אל תעזבי אותי," ביקש, "יש לי ביטחון לידך," כך אמר וכך עמדנו שם בהספדים בעין-חרוד, מול הקבר (שם גר עם אילנה אשתו 20 שנה ושם ביקש להיקבר).

דודו פישר שר והנוכחים דמעו. ירון לא יכול היה לעמוד ונסוג. חיפש לשבת מחשש שיתמוטט.

בדרך חזרה היתה שתיקה. ואינני זוכרת שתיקה כזאת, כי ירון מעולם לא שתק.

כעבור ימים אחדים התקשר וביקש להצטרף אלי לנסיעה לצפון לתערוכת ציורים בתפן, אצל סטף ורטהיימר, ונסענו ודיברנו וירון ניסה להשתחרר ממועקת הלוויה. דיברנו על המסיבה שתיערך לספרו האחרון, הספר של מוישלה, על כך שמוישלה עצמו לא זכה.

לקראת סיום

במוצאי שבת, ה-20 בינואר, נסענו שנינו לגלריית "תירוש". בתיה היתה אמורה להצטרף, אך ויתרה. רק הזהירה שלא יקנה כי יש כבר מספיק תמונות בבית. ישבנו שם בשורה שנייה עם הקטלוג, לידינו אישה די צעירה ולא כ"כ מרשימה. היא הרימה יד לקנות תמונה אבל היה לה מתחרה שהעלה את המחיר ל-50 אלף דולר. הם התמודדו והיא זכתה. קנתה את התמונה ב-70 אלף דולר. ירון הרגיש מזה רע, היא אמרה שתקנה עוד תמונה וירון ביקש לצאת החוצה.

סיום

חלפו שלושה ימים מאז המכירה הפומבית בגלריה "תירוש" ובטלוויזיה דיברו על המוזיקאי עמוס מלר שנפטר, ומועד ההלוויה טרם נקבע.

הכרתי את עמוס שנים רבות. למחרת פתחתי עיתון לקבל מידע ונתקלתי במודעה מאוד בלתי צפויה על מועד ההלוויה של ירון גולן – אוהב אדם וספר.

עצרתי – פעימה חזקה! לא הרחק ממנו נכתב שנדם הניגון של עמוס מלר.

איזו ידידות מופלאה היתה בין השניים.

כאשר הגעתי למקום המפגש בשישי בצהריים ב"סקופ", עצרתי, והרי ידעתי כבר שירון לא ישב בין החברים, אבל רק שם הבנתי ועמדתי מלכת. לא ראשי פרקים לסיפורים, גם לא רעיונות חדשים – והלכתי לי.

שבוע אחרי, נערך האירוע להוצאת ספרו של מוישלה. זה הספר האחרון שירון הוציא לאור.

כולם היו שם, כל החשובים ואמנים והחברים והמשפחה, רק בעלי השמחה לא הגיעו.

לא מוישלה, ולא ירון. הם לא זכו. ונותרה עצבות עמוקה ושממה.

והנה גם ירון הוא... בחזקת היה. ירון שהיה חלק אינטגרלי מנוף הכתיבה בארץ. ירון שהיה... חלק מהנוף של תכנית ל'. ירון שיותר מכל היה... אוהב אדם. אינני זוכרת את פגישתנו הראשונה..., אבל את זו האחרונה לא אשכח. נפגשנו, ימים לא רבים לפני מותו של ירון, בהלוויתו של המשורר יעקב בסר. ירון נשא בפניי את ההספד שלו על יעקב. אמר דבר מה על המוות. אבל את שיחתו איתי סיים כפי שסיימה תמיד: תכתבי, תכתבי ותוציאי, מזה לא תברחי. בקושי היכרנו באמת, מעולם לא הוצאתי ספר בהוצאתו... והוא תמיד עם הפירגון הענק שלו: תכתבי. והנה אני כותבת... לזיכרו.

דר' רותי לאופר

התקשרו ואמרו לי ירון מת
לא יתכן הרי דיברנו בטלפון
רק לפני יום
והוא כרגיל הזמין אותי
לאחד מאותם אירועים
שערך - ותמיד היו
לו עוד תוכניות למיליון
מקומות שעדיין אף אחד
לא חשב עליהם, תוכניות
שהיו עבורו סם החיים.

כמה חבל שלא יצא לך
להגשים את כל החלומות שלך.
בלי סוף תכנונים ותמיד הזמין
ושיתף את כולם.

אני עדיין המומה ומחפשת אותך ירון
רוצה מאוד לשוחח עמך בטלפון
כפי שאהבת לדבר מידי פעם ולדון
ולא לדון בכלום ואף אחד

סתם להרים את הטלפון ולשאול
ולהגיד ולדבר - רק לדעת שאנחנו
קיימים.

אתה כל כך חסר חבר - אבל באמת

דליה מורגנשטרן

מותך בא לי פתאום. אני זוכרת אותך ואת בתיה תבדל"א בשמחת כלולותיי. נסעתם מהעיר ללא הפסקה לחתונת החבר הכי טוב שלך בטבריה. אפילו החלפת אותי כמבקר ספרותי ב"הד החינוך", 'יהודית ויוסי בעיצומו של ירח דבש והעבודה חייבת להמשך'. לא התווכחתי איתך. לימים נפגשנו בביתך מספר פעמים, באת לראותני מנחה ערבי- קריאה בבית-הסופר ע"ש טשרניחובסקי ובבית-העיתונאים ע"ש סוקולוב בתל-אביב, בקפה "אפרופו" בפארק הלאומי ברמת-גן, בקפה "שרי" בתל-אביב. היית שבע רצון, מתפעל ומתקרב אלי: "וואו, זה רעיון נפלא לבלוס אוכל, לגרגר בהנאה ולדבר על שירה. את הופכת את בתי- הקפה למקום תרבותי... והשאלות שלך, ואוו, איזה שאלות, חכמות, מעוררות מחשבה ודיון." ראיתי את עיניך הצוחקות מחייכות אלי בחיוך ציני. ראיתי אותך מפטפט מכל במה אפשרית כשראיינתי משוררים, סופרים ומבקרי ספרות. ראיתיך מתמוגג מנחת. מדבר בגובה העיניים, גם איש ישר ואמין, חבר אמיתי.

בבוקר שלא התעוררת, אמו של יוסי אושפזה עם בצקת בריאות. שבוע לאחר לכתך הפתאומי הלכה גם חמותי לעולם שכולו טוב. לא הספקנו להיפרד ממך, לא הספקנו להספיד אותך ובא הכאב וחיבק אותנו מכל עבר.

ירוני, אתה חסר לנו. הבדיחות, האמירות הציניות, ההמלצות על ספרים טובים. יצאת מגדרך לסייע לי, כל פעם מחדש. וכשהיית צריך לזכור ציטוט של הוגה דעות ופרח לך מזיכרונך, היית מטלפן אלי: "איך זה נאמר..." והיית ממציא מילים ואחר כך היינו צוחקים. לקחת ללב את מצוקותיו של בית-הסופר. אהבת מאוד את הבית הזה. "בית שני", קראת לו. באולם הקטן היית מארח מושלם, מו"ל, משורר ומבקר ספרות ובכל הכובעים הובלת ערב מרשים, בחוש ההומור האופייני לך. נתת כבוד ליוצר, למילה הכתובה והתאהבת בעשייה הגדולה של לידת ספר. איש אינו יודע, כמה התרוצצת באוטובוסים, במוניות עם אותן שקיות הניילון המפורסמות מבית הדפוס הביתה והאושר מחבק פניך וגופך בהתרגשות גדולה. איך היית פותח את השקית ואומר: "חם, חם, עכשיו יצא ממכבש הדפוס, לעינייך בלבד, לכתיבת ביקורת ספרותית."

תהא נשמתך בצרור החיים. יהי זכרך ברוך!
לבתיה ולילדים - משמים תנוחמו.

יהודית מליק-שירן

בשתים עשרה מילים שבורות על מפית מקומטת, בבית קפה קטן, כתב וחתם ירון גולן את ההסכם להוצאת ספרי הראשון, שמאוחר יותר יזכה בביקורות נלהבות, ובכך פתח לי פתח אל עולם חדש וקסום (כפי שאני ראיתיו באותם ימים, של סוף שנות השמונים), ובכך סימן בעצם את דרכי הספרותית, שאלמלא כן, סביר להניח שהייתי עורמת עדיין ערימות שיר, בוררת, משליכה, וממשיכה לחלום על הוצאת קובץ שירים...

דמות מוזרה היה ירון למי שלא הכירו – מדובלל שיער, לבוש ברישול, ומלווה תדיר בשקיות ניילון גדושות ספרים, אותם ניסה למכור לכל דכפין. אולם לאחר שהתוודעת אליו, נוכחת בייחודו, בשנינותו, בחוש ההומור המיוחד לו, ברגישותו ובזיכרונו הפנומנאלי.

ירון היה חלק מן הנוף הספרותי הקבוע – בין שהיה זה בבית-הסופר, ובין בבתי הקפה בהם נוהגים סופרים ומשוררים להתכנס.

ירון אהב אנשים, ואנשים אהבוהו והקיפוהו – בעיקר אלה שאת ספריהם הוציא בהוצאתו –
חברויות שנוצרו בזכותו סביב שולחנות בתי הקפה, בין אלה האחרונים, שזה מקרוב באו, לבין אלה הקבועים – המשיכו לא פעם את יחסיהם גם מעבר לכך.

ירון חי את חייו באמצעות הספרים וכותביהם – שמבחינתו היוו שיקוף מיקרוקוסמי של התקופה. הספרים מילאוהו חיוניות וחדווה.

לפני כשנה נתקיים אירוע ספרותי ב"היכל התרבות" בבת-ים. להפתעתי ולשמחתי, הופיע ירון, כשבידיו שתי שקיות הספרים המפורסמות. "אתה יודע", הוא פנה אל בן שיחי, "אני הוצאתי לה את ספרה הראשון, אתה רוצה לראות אותו?", וכבר הניח את השקיות, ושלף לתדהמתי עותק ממנו. כזה היה ירון – איש מדהים ובלתי צפוי לחלוטין.

ייחודיותו של ירון נתאפיינה במישורים רבים, ובין היתר במישור הזמן – שלא כמרביתנו - לזמן לא הייתה משמעות מיוחדת בעיניו - אצלו התנהלו הדברים במערכת קודים וזמנים שונה...

מי שמסר לידיו כתב יד וציפה לראותו לובש צורה כעבור זמן נראה לעין, גילה עד מהרה, שלא כך עובדים הדברים אצל ירון – שכן, מן המסד עד הטפחות, שלב אחר שלב, ליווה ירון כל כתב יד שהוציא, והדבר נמשך הרבה מעבר לזמן שנקבע.

ידידי הסופר, המבקר והמתרגם הפורה, יעקב שופט (שהלך לעולמו לפני כשנה, והוא בן תשעים וארבע), הוציא אצל ירון, בעשור האחרון לחייו, ששה ספרים, כל הוצאה כזו נמשכה לאין סוף...
"מה הוא חושב לעצמו", היה חוזר ומתאונן באזני, "שיש לי עוד כל-כך הרבה זמן?" לו יש זמן, אבל לי אין את הפריבילגיה הזו!"
וכשהספר יצא סוף סוף ממכבש הדפוס, היה ירון מזדרז להביאו אליו אישית, ואומר: "עכשיו צריך לעשות לך מסיבת ספר" - אמר, ועשה.

אשתקד נפגשנו שוב, ירון ואני, והפעם, בהלווייתו של יעקב שופט, ז"ל.
ירון, שלא כדרכו, היה עצוב, עצוב באמת, אני בטוחה שנטה לאיש היקר, חיבה מיוחדת.

משסיימתי להספיד את יעקב, ניגש אלי ירון ואמר: "יפים מאוד הדברים שאמרת, באמת הספד יפה".

מי היה מאמין שבחלוף זמן קצר כל-כך אצטרך ללוות את ירון, האיש המיוחד והנפלא הזה, שגילו היה כמחצית גילו של יעקב, בדרכו האחרונה...

נעמת לכולנו איש יקר, אהבנו אותך, ואנו מתפללים שינעמו לך רגבי עפרך...

מלכה נתנזון

(ההספד מטקס גילוי המצבה, 15.4.07)

ביום רביעי אחר הצהרים, לפני כחודש, בעודי מתעכבת בפקק תנועה בכביש מודיעין מירושלים לשפלה, שוחחתי בטלפון עם חברתי דורית. העליתי רעיון למסור חומר לספר חדש לירון גולן. בערב מתקשרת דורית, שואלת האם אני יודעת את כתובתו של ירון, 'אוהב אדם וספר' היה כתוב במודעת האבל המודיעה על פטירתו. ידעתי והצטערתי מאוד לשמוע. למחרת נסעתי לאיטליה ולא הגעתי ללוויה. אבל שבתי וביקרתי את בתיה ואת רבקה עם גמר השבעה, להביע תנחומי על האדם היקר שהיה ירון. לאחרונה כתב לבקשתי המלצה על ספרי סיפור משפחתי שיצא בהוצאת ירון גולן. הוא הפיק פנינה ספרותית בהמלצה זו. כשביקשתי המלצתו רשם מלים אחדות, סקיצה. אחרי שבוע שאלתי אם שלח. אין מי שידפיס, ענה ירון, שלח אלי ואדפיס, הצעתי. אבל כשהגיעה ההמלצה בכתב ידו, אותיות מרובעות כחולות מיוחדות, על שני דפים שתלש מהיכן שתלש, חשבתי שעדיף שההזמנה תישאר בצורה האותנטית שלה, ולא תיכנס לדף סטנדרטי מודפס. צילמתי ושלחתי את המקור בכתב ידו של ירון.

הוא לקח אותי למושב הסופרים בקפה "סקופ" בגורדון, עלייך לבוא לביתי מידי שבועיים, נוכל לעשות משהו, חזר ואמר. גם ספריי הקודמים, שני ספרי שירה, יצאו בהוצאתו. וגם הספר שתרגמתי, כר הדשא, מסִפרות יפן, זיכה את ההוצאה לאור בתמיכה נאה מקרן יפן.

בין הספרים ההם מתחילת שנות התשעים ועד לאחרונה התראינו פחות. גם סגירת המסעדה "הספרייה" בבית הסופר תרמה לכך. אבל בשנה האחרונה הזמין אותי לדירתו. ציורים יפים ורבים תלויים על הקירות, משפחתה החמה של בתיה אשתו באה גם כן, ומיקי וחברה נוספת, והיו גם בנו בן שסיים לאחרונה קורס קצינים ובתו שירי החיילת אף היא. למרות הקשיים, אמר לי, איני זוכרת את המלים המדויקות, ראי נא את דירתי הנאה ומשפחתי היפה, אשריי שלכך הגעתי.

ירון הלך לעולמו בטרם עת, אבל זכרו ומפעלו המבורך בהוצאה לאור של מאות רבות של ספרים ב"הוצאת ירון גולן" שהוא היה בה המו"ל והלקטור והעורך והמפיץ, יישארו עוד זמן רב איתנו.
יהי זכרו ברוך.

דר' יונה סידרר

מבחינתי ירון לא היה רב וגם לא דמות אב אלא חבר , במלוא המובן הנדיר. ולפעמים הבעייתי והמורכב.
והיות והתיבה "שלום חבר" - כבר תפוסה אומר רק: תודה על עשרים שנות ידידות מופלאה באמת וספר אחד...
ולהתראות חבר.

רינה ענבר

(ההספד מהלוויה)

לפני כ-16 שנה, בצהרי-יום, ניצבתי מול כניסה שלימינה תיבות דואר, אינטרקום ופעמונים זעירים; כניסה שיכונית סטנדרטית לחלוטין. לחצתי על הפעמון לחיצה סטנדרטית ואחריה עוד אחת...

"כן" – נעניתי

אמרתי שזה אני, ושאני כך-וכך, ושנדברנו להיפגש; והוא אמר שהוא לא זוכר אבל בסדר.

נו-טוב... איזה בן-אדם נורמאלי זוכר במדינה הזו שיש לו פגישה?

ובכל זאת אחזה בי התרגשות בעודי עולה במדרגות, שכן, באוזניי הדהדו דברי ההמלצה החמים אודות הוצאת הספרים: "ירון גולן נחשב לרציני, הוא לא מוציא לכל אחד!"

והנה אני ניצב מול דלת עץ ונוקש על גבה כשאני מצפה לזוג גבות שיביטו בי בטינה השמורה למי שמטרידים אותם בשעת הצהריים. חרש נפתחה הדלת, וזוג עיניים, מסתוריות, סקרניות, ספק שרויות בשרעפים- נישאות לעברי. נכנסתי, ולפני השתרע חדר מואפל, גדוש בארונות ובערמות ספרים, שרחשו, וקראו וזעקו לעברי. המו"ל פסע, או נכון יותר ריחף ביניהם, כמן בחור ישיבה בבית-מדרשו שכוח-האל.

מאלינו הגענו למטבח והתיישבנו ליד שולחן שהיה גדוש בכוסות שבקרקעיתם נחו משקעי קפה משכבר הימים. לאחר שהתיישבנו, הוא פינה בתנועה איטית חלקת שולחן זעירה, ותבע בי את אותן ניצוצות בהירים ומחויכים משהו של עיניו, מצפה, כהרגלו, לעוד איזו 'יצירת מופת'..

לפתע, הרגשתי צורך עז לשאול אותו אודות ליל אמש; שכן הימים לא היו ימים רגילים, רוחות מלחמה נשבו, ובלילות רעדו הבניינים מעוצמת הפיצוצים.

"שמעת אתמול את הפיצוצים?" – שאלתי "לא שמעתי כלום!" – הוא ענה אינסטינקטיבית, כשהוא מחזיר אותי מהעולם הגשמי, האכזר והגס אל המציאות האוורירית, האחרת...

מאז ריחפתי איתך, ירון. ריחפתי איתך מפתיחה של תערוכה לערב שירה; מאירוע שעדיין לא התרחש לאירוע שהתקיים יומיים לפני שניצבנו מוכנים ומזומנים בפתחו. (כשאתה נושא עימך, כמו תמיד, אי-אילו ספרים, הו איש עסקים איש ה-שקים, שיותר מכל ולמרות הכול, אהב אותנו, את כולנו! כל-כך)

מעיר לכפר ולקיבוץ – נדדנו, בשמש ובסופות רעמים, אתה היית החופש – ירון! החופש נעדר העניבות, המוסכמות, המילים המחושבות, החופש מהמסכות ושל המסכות; אותה אנרגיה בלתי-נדלית שאינה כפותה לגוף... החופש הטהור. ספרים היו כסותך הבלבדית.

פעם הגדרת עצמך כ'בולדוזר מסומם', מתאים כל-כך ל'ליצן הננס' שהזדהית עם שירו כל-כך. אבל אתה היית ענק! ועתה יותר מתמיד, אתה "דורך" – כדברייך – "עם שתי רגליים מוצקות על עננים"; ואולי הרעמים שהם משמיעים לעיתים הם רעמי צחוק, צחוק ודמע שמרווים, שמעשירים את האדמה! אותנו!!

אהבתי אותך – ירון, נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים וגברים גם יחד, זו היית אהבת הרוח.

מיקי פבזנר

התזמורת השמימית

שֶׁאֱלֹהִים צָרִיךְ נַגָּן

לַתִּזְמֹרֶת הַשְּׁמֵימִית

יוֹצֵאת בַּת קוֹל לָעוֹלָם

בִּדְמָמָה דַּקָּה

הַמַּלְאָכִים פּוֹתְחִים בִּסְרִיקוֹת

וּמַקְשִׁיבִים בִּזְהִירוּת

לְכָל תָּו לְכָל צְלִיל

הַמְּמֻנֶּה עַל הָעֲווֹנוֹת בּוֹדֵק בִּזְהִירוּת

רַק אַחַר כָּךְ מַלְאַךְ הַהַרְמוֹנְיָה

מַחְלִיט, וְאִם הַצְּלִיל דַּק וּמְדֻיָּק

עוֹשִׂים חֲזָרָה אַחַת

וֶאֱלֹהִים מַאֲזִין בְּקֶשֶׁב רַב.

וּכְשֶׁהוּא מַסְכִּים עִם הַמַּלְאָכִים

הוּא שׁוֹלֵחַ נְשִׁיקָה

וְאָז יֵשׁ עוֹד מַלְאָךְ בַּתִּזְמֹרֶת

וְאִם לֹא, אַתָּה מִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתְךָ.

צפריר
(וריאציה 1)

חָבֵר שֶׁלִּי מֵת עִם סֵפֶר בַּיָּד!

בְּאֵיזֶה סֵפֶר הָיִיתִי בּוֹחֵר לָמוּת?

וְאַתָּה? וְאַתְּ?

חָבֵר שֶׁלִּי לֹא בָּחַר לָמוּת

זֶה קָרָה לוֹ כָּכָה, סְתָם.

כְּמוֹ לִבְנֵי הָאָדָם

אֲנִי בּוֹחֵר שֶׁלֹּא לָמוּת,

וְאִם כֵּן אָז כְּאֵב אֶחָד מָהִיר וְחַד.

אֵיזֶה סֵפֶר?

בֶּטַח שֶׁלֹּא רוֹמָן! קוּרְאָן אוּלַי, תַנַ"ךְ אוּלַי,

אוֹ שֶׁמָּא הַקָּפִּיטָל?

אֲנִי מְדַפְדֵּף בְּסִפְרִיּוֹת זִכְרוֹנִי בְּכָל הַשָּׂפוֹת

וְלֹא מוֹצֵא.

וּבִכְלָל, זֶה אָנַכְרוֹנִיסְטִי לָמוּת עִם סֵפֶר בַּיָּד

פֶּלֶאפוֹן שֶׁגּוֹלֵשׁ, מְנַגֵּן וְרוֹטֵט?

בְּ-100 פִּיקְסֶל וְקוֹלְנוֹעַ מֻבְנֶה?

וּמַה שֶּׁיַּמְצִיאוּ עַד אָז?

אוֹ עַד הָרֶגַע הַזֶּה.

אָז בְּאֵיזֶה סָפַר אוֹ סֶרֶט הָיִיתָ בּוֹחֵר לָמוּת?

וְאַתָּה? וְאַתְּ?

(שיר נוסף לזכר ירון)

וריאציה 2

מֵת יָרוֹן גּוֹלָן,

קְצָת אִשְׁתּוֹ מֵתָה

וּבְנוֹ וּבִתּוֹ, וּשְׁאַר בְּנֵי בֵּיתוֹ

מֵת יָרוֹן

וְזֶה כָּל כָּךְ בָּנָלִי

בַּגִּיל הַנָּכוֹן, בּוֹ נִקְטָפִים הַגְּבָרִים,

בִּמְחִי יָד.

יָרוֹן אָהַב לְוָיוֹת

שֶׁלּוֹ הָיְתָה אַחַת

שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן לְהַחְמִיץ

דִּבְּרוּ בְּשִׁבְחוֹ וְהַרְבֵּה, קָרְאוּ קְצָת שִׁירָה.

הַרְבֵּה נָשִׁים הֵבִיאוּ פְּרָחִים לְקוֹבְרוֹ

בִּתּוֹ הִתְיַפְּחָה וְחַבְרוֹתֶיהָ בָּכוּ

בְּנוֹ חִוֵּר וְעָמוּם, וְחַיָּלִים חֲבֵרִים וְחַיָּלוֹת בַּמַּדִּים

הַרְבֵּה אַנְשֵׁי סִפְרוּת וְשִׁירָה

חֲבֵרִים שֶׁל אָבִיו וְאִמּוֹ וְשֶׁלּוֹ

וְכַמּוּבָן תַּרְבּוּת.

מֵת יָרוֹן

וּמַשֶּׁהוּ פִּתְאֹם גַּם בִּי.

הוּא לֹא הִזְכִּיר לִי אֶת עֲלוּמַי

הוּא לֹא הִזְכִּיר לִי אֶת עֲתִידִי

וּסְבִיב יוֹם נָאֶה שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתוֹ

יוֹם נָאֶה לְקוֹבְרוֹ

שלום לך ירון, שלום, שלום

אין אלו מילות פרדה, כי איננו נפרדים ממך. אתה שהיית חלק בלתי נפרד מבתי קפה תל-אביביים רבים, רוחך שורה עמנו, מעל העוגות, ומעל המאכלים שהיינו מתחלקים בהם איתך. מרחפת מעלינו ומריחה עימנו את אדי הקפה ואת המשקאות האחרים. היא תישאר עימנו כל עוד אנחנו ---

כי אתה, שהיית סקפטי ומאמין בעת ובעונה אחת, מאפשר לנו להאמין בקיומך הנמשך והממשיך, ולעצמך מאפשר קיום פרדוקסלי שכזה – גם ישנו וגם איננו. גם שוכן עפר וגם קיים בלבנו כאנרגיה, שכידוע אינה מתכלה לעולם. אז אנא ממך, בטובך, המשך להתקיים גם להבא בארטילאיות ובבטחה. ותביט עלינו מלמעלה ונוד לנו בראשך, בשערך פרוע הרוח, ובזיפי זקנך שלא אהב תגלחת במיוחד, ברישולך החינני, הבז לסדר גם כפוי גם כפייתי, במיוחד לסדר קפדני, ובעיניך הטובות הצוחקות – בעיקר על עצמך - שתמיד מסכים אתה עם הדוברים מולך. גם אלה שהם בעד וגם עם אלה שהם נגד. ולא חשוב מהו העניין או הנושא הנדון, כי אתה בעד הנגד ונגד הבעד ומסרב "לקחת צד" כי החיים והקיום הם פרדוקס אחד גדול, ובעיקר לכל אחד צדק משלו.

הו ירון! אם לא היית – היינו צריכים להמציא אותך ולו כדמות ספרותית. אבל מי בינינו מוכשר דיו להמצאה שכזו. הרי אתה היטבת להמציא את עצמך באופן שאיש אינו יכול.

הו ירון, אם יש במילון מונחים ספרותיים מילה הולמת – הרי אתה היית היפרבולה מהלכת ונשארת כזה, גדול מן החיים. ואולי מוטב – אוקסימורון. העורך והמו"ל שעורך את הכתבים – דווקא לאחר שהם מודפסים. המבקר חד האבחנות ושנון הלשון שבוחר לתמוך – לא כמבקר אלא כמוציא לאור - בעיקר באלה המוכשרים פחות או המצליחים פחות, כי לבך עם החלכאים והנדכאים והנידחים והמודחים והזנוחים. כי לפני שראית את הספרים – אוהב ספרים שכמוך – ראית את הכותבים. ולבך עם הכותבים, בני אדם, כולם שווים ושווי זכויות לפחות בכל הנוגע להדפסות.

הרבה שנים הכרתי אותך ירון. ולקח לי הרבה שנים עד שהבנתי זאת. לפני כן כעסתי עליך מאוד על שאתה מוציא לאור ספרים לא טובים. אולם ברבות הימים הבנתי את הראש שלך, את האוקסימורון המהלך, הגדול, הבועט, שימשיך להלך בינינו כול עוד --- כן, שווים הם אלה ששווים פחות. הם הראויים ביותר לעזרתך. אחרים שילכו להוצאות ספרים אחרות. כי לפני שהפעלת את חוש הביקורת - הפעלת את חוש האהבה שהביקורת לא יכולה לה.

ותחסר לנו מאוד, ירון. עם הזיכרון המופלא שלך המסוגל לצטט על פה מברנר וגנסין וביאליק ואלתרמן ומי בעצם לא. וכמה סיפורים מעניינים היו לך וכמה אנקדוטות טובות וחכמות. ממש בור סיד שאינו מאבד טיפה. ואין מי שיחליף אותך, כי אצלך סיפור גורר סיפור ובדיחה גוררת בדיחה, שרשרת אסוציאציות ארוכה, ארוכה.

אז שלום לך ירון. שלום בעולם שאומרים שכולו טוב. דמותך הספרותית תמשיך ללכת עמנו כל עוד נמשיך למשש ספרים חדשים ונמשיך להריח את צבע הדפוס הטרי, נקרא ביקורות על ספרים חדשים ובעיקר כל עוד נקרא ספרים, אף אלה המקוונים – בזאת קיומך מובטח. כמו כל דמות ספרותית אלמותית, שקיומה מובטח אף יותר מאשר אילו הייתה מתהלכת על פני האדמה, בה ,כידוע, אין ודאות ואין ביטחה. זהו עוד פרדוקס, עוד אוקסימורון. אז שלום, שלום ולהתראות. כולנו נגיע לשם – זאת לא היפרבולה, לא הגזמה.

קינאה יש בי לאנשים שהכירו את ירון גולן לפני הרבה זמן וכה רבים האנשים האלה. ובכל זאת בשנות הידידות שלנו זכיתי לכמה תובנות ולהרבה חיבה מירון שחמלה ואירוניה היו משמשים אותו בערבוביה. על קנטרנות היה משיב בחמלה ועל חנפנות באירוניה. מְאַחֵד הניגודים קראתי לו בקול ובסתר לבי. ירון גולן שלבו הרחב נתן לדעתו להשלים עם כל הניגודים בו-זמנית ולחיות עמם בשלום. דעתו הכילה תמיד את השלילה והחיוב, את ראיית הטוב בזיווגו האפשרי עם הרע בכל דבר, בכל אדם, בכל רגע. עד שנדם.

זה הצדק שידע ירון לעשות כשחבר עם כל אדם באשר הוא אדם,
עם הרעים שהם גם טובים
עם הטועים שהם גם צודקים
עם החלש שהוא גם חזק
עם התחלה שהיא גם סוף.

ביום ששי, הראשון ללא ירון, ישבנו חבורה בקפה סקופ בתל-אביב. נקפו השעות והשמש ירדה ועוד ישבנו ודברנו ונעצנו מבט מצפה ברחוב גורדון המחשיך. אולי בכל זאת נראה כמה צדק ירון שכל סוף יכול להיות גם היפוכו, ואולי פתאום יגיע עם שקית הספרים שלו לשולחן ונשתוק כולנו ברצון, רק שיוביל אותנו לעוד שיחה אחת טובה של יום ששי בקפה סקופ.

ריקי רימור

זה לא באמת קרה, רק עוד בדיחה מופרעת של ירון גולן לפיה הוא הלך לישון לנצח בגיל 58. קרוב לודאי שעוד אשמע אותו צוחק לי ברבים על שהאמנתי לשמועות ההזויות בדבר מותו לכשאפגוש אותו בקפה "סקופ" עם עוד שלושה יוצרים מסכנים שקבעו איתו פגישה שעות רבות לפני שהופיע.

פשוט לא יכול להיות שככה פתאום יעלם עם שקיות הניילון העמוסות בספרי ההוצאה שלו המבוססת על שיווק אישי בבתי קפה, הבדיחות על מסעדת הדגים בעזה, הזלילה מהצלחת שהותרתי רגע, עם השירים של פול אנקה בביצוע להקתנו, "בנות הגולן...", הכוללת את ריטה בראון, רקפת ידידיה ורות גרי בעלת הלהיט הידוע, "שם ירון גולן..."

וירון, הרי אמור לפגוש אותנו עם אשתו המדהימה, בתיה, בביתו של ישראל בר-כוכב או להתארח בביתי, להביא עמו שלל אורחים לא קרואים ומפתיעים ולקרא איזה שיר. אולי יקרא שוב את השיר החותם את ספרו האחרון של דוד אבידן (שכמוהו נקטף בשינה), המשורר שגולן רכש את הפולקסוואגן הישנה שלו לאחר מותו. אבידן שאל אותו פעם, אם הוא מתכוון להוציא לאור ספר גם לנהג המונית שהסיע אותו אליו ושניהם התחילו לחשב את מספר הקוראים הפוטנציאלי בקרב נהגי המוניות.

לא, לא יכול להיות שגולן הלך, הוא הרי חייב לי חשבונית על סך 200 ש"ח, יש גבול לחוסר אחריות גם מצידו של ירון גולן, זה לא קרה!

קטיה שוורצמן (ירון גולן ז"ל בגלריית התמונות של קטיה שוורצמן)