איזו שנה קשה היתה לנו, תגיד חברה שלי רותי... אבל היא בעצם השנה היתה די יפה, רק שבסופה היתה מלחמה. היא נראתה קטנה, למרות שלפי החשבון של כל הפרשנים, היא היתה המלחמה הכי ארוכה שלנו חוץ ממלחמת העצמאות. ובכל זאת, די לאותה מלחמה.קטנה.כדי להזכיר לנו כמה הכול שברירי. הקיום של כל אחד ואחד מאיתנו יכול להיות בסכנה... נמצא בסכנה... כל הזמן. רק שבדרך-כלל אנו מוצאים דרכים להדחיק את זה. המלחמה הזאת טרפה את כל הקלפים. טרפה אותנו...
ועכשיו צריך לשוב ולהדחיק, לקרוא שירים, להתפעל מהמתחרים של כוכב נולד, לבחור את השיר האהוב ביותר של דליה רביקוביץ, לדווח על עלילות יודה ונינט (מאמי) בתפוח הגדול, לדבר על אמנות ולרכל על המועמדים לפרס ספיר וגם לבחון דברים טריוויאליים כמו פערים חברתיים, עוני, חוליי התקשורת ואיך שכחנו, לדווח על ספרים שיוצאים לאור, ושאולי מישהו קורא וגם בעצם לכתוב... כמה קשה עכשיו לכתוב.
אביבה שיושבת בפריז, ביקרה בארץ וסיפרה שבפריז השירה מתה. אין שירה. נורא נבהלתי. האם, כמו בכל דבר, נחקה אנחנו את חו"ל ונדחיק את השירה? לא בכדי, שהרי אך לפני אי אילו חודשים, נסובה השיחה בבתי הקפה הספרותיים על הנושא, למה אין היום אבידן? למה אין היום יונה וולך?
נזכרתי בשיחה שראיתי בטלוויזיה בין דר' קרלו שטרנגר ואלעזר שטורם... התרבות השתנתה מאוד ב-15 השנים האחרונות. היא תרבות גלובלית, שבזה למסורות מקומיות... לא בזה, מתעלמת מכל צורת מסורת... כנגד זה יוצא האסלאם הפונדמנטליסטי... שמקדש את המסורת ויהי מה... ובתרבות הגלובלית הזאת אין מורדים, אין במה למרוד... בינתיים. ואם אין מרד... בעצם אין שום דבר חדשני, שמתעלה מעל הבנליה המוכרת...

האם סופה של המלחמה הזאת מחזיר אותנו אוטומטית לבנליה?

עוד לפני המלחמה, בחרתי לפרסם תרגומים של המשורר הספרדי המנוח פדריקו גרסיה-לורקה במדור 'הלילה לא ירד לעולם'. ועוד תרגום אחד בפתח המדור 'הסטיר הלבן', שנקרא על שם אותו שיר. מאז ומעולם אהבתי את לורקה, את שירתו הסימבוליסטית האינדיוידואליסטית ואת מחזותיו ששילבו מסורת ספרדית נוקשה עם ביקורת חתרנית עליה. נשמה חדשנית ומרתקת שהתפתחה לצד הסוריאליסטים אך מצאה את קולה הייחודי והנבדל. לורקה שילם על כך בחייו. הוא נרצח במהלך אותו ניסוי כלים לקראת המלחמה הגדולה השנייה, היא מלחמת האזרחים בספרד והוא רק בן 38 שנה. והנה, היו מי שטענו, נקלענו אף אנחנו לניסוי כלים לקראת איזושהי מלחמת עולם.

אין לנו חומרים חדשים להציע. החומרים נאספו ברובם לפני המלחמה. והם מדברים, כולל שיריו של לורקה, על אותם דברים טריוויאליים ובנליים, כמו אהבה ויחסים, ורשע והשתאות ותקשורת וחוליים חברתיים.

אבל, אולי, הקריאה תשתנה. תאחז בכל אחד מפיסות הבנליה האלו, כאילו הן פיסות תרבות אחרונות לפני התוהו. מתוך פחד, או מתוך תקווה. לא בהכרת יתר, אלא סתם בהכרה שחייבים איכשהו פשוט להמשיך.

שתהיה שנה טובה.