ב-30 באוגוסט 2006, פירסם המוסד לביטוח לאומי את הדוח התקופתי שלו על ממדי העוני בישראל. לפי הדוח – רבע מאוכלוסיית ישראל נמצאת מתחת לקו העוני. (הדוח באתר הביטוח הלאומי)

ושוב, נשמעו קולות מפה ומשם, שקוראים להתמודד עם הבעיה. ח"כ נדיה חילו טוענת שההתדרדרות תוביל לאינתיפדה חברתית. שר התמ"ת, אלי ישי, מבטיח ש"אלחם על-כך בתקציב 2007 שישקף מלחמה חברתית אמיתית בעוני ולא יביא את הילד הרעב מאחורי כנף מטוס אף-15. המאבק בעוני זה לא אופנה ואני אתמוך בו ללא פשרות". וח"כ שלי יחימוביץ' אומרת ש"הקיצוץ האכזרי והקיצוני בקיצבאות הילדים דירדר את ישראל לאחד המקומות האחרונים בעולם בגובה הקצבאות האלה, ומנגד הידרדר גם מצבן של משפחות עם מפרנס יחיד במשרה מלאה. כל אלו מעידים על כך שלא די בסיסמאות ריקות מתוכן בדבר מעבר מקיצבאות לעבודה. שוק העבודה הפך לשוק עבדים, והורים קשי יום – בעיקר אימהות חד-הוריות המפרנסות לבדן – עובדים בפרך בתנאי ניצול ומגדלים ילדים עניים. לזה יש להוסיף את הקיצוצים במשרד החינוך שלא פסקו ואת ההתעללות של האוצר בשרותי בריאות הציבור לתלמידים ולפעוטות". ("שוק העבודה הפך לשוק עבדים", מירי חסון/YNET? – 30.8.06)

ובכן, לי באופן אישי נמאס מהסיסמאות הריקות האלו, של אנשים שמדברים ולא עושים כלום אח"כ. אז נכון שזה מגוחך שבממשלה כה מרובת שרים אין שר רווחה. ונכון שלא צריך לפגוע בקצבאות וצריך לספק עזרה לחלשים ולא לפגוע במערכות החינוך והבריאות הציבוריות. אבל, הבעיה העיקרית אינה באלה. קצבאות לא נועדו למנוע עוני, אלא לסייע באופן נקודתי לבעיה זמנית – אנשים לא יכולים לחיות לעד על דמי אבטלה וגמלת הבטחת/השלמת הכנסה. וגם קצבאות הילדים, המשולמות לכל רובדי האוכלוסיה, גם לעשירים… לא נועדו לפתור את בעיית העוני. לעומת זאת, קצבאות שכן אמורות לספק פרנסה לאוכלוסיות מוגבלות, כמו למשל קצבת נכים, אינן מספקות את הפרנסה הראויה. וקצבת הזקנה… ובכן, מוטב שלא נתחיל לדבר את הפנסיה המגוחכת הזאת שמקבלים אזרחים ששילמו את הפרמיה כל חייהם.

הבעיה אינה בתקציב הממשלה. הבעיה עמוקה הרבה יותר וספק אם אפשר בכלל לתקן אותה לצערנו. היא נעוצה בהלך הרוח של שוק העבודה, בתפיסה הקפיטליסטית החזירית שפשטה בכל מקום כאן, במחשבה שמותר לנצל עובדים כדי למקסם רווחים, שמהם לרוב לא נהנה אף אחד כי לחברות נסחרות בבורסה יש המון בעלי מניות שסכום הדיבידנד שהם יקבלו הוא זעיר. או שמאותם רווחים נהנות רק 18 משפחות בארץ….. שסכום התרומות שלהן לחלשים (כספים שהם הרוויחו בשל ניצול העובדים שלהן) עולה לרוב על התקציבים הממשלתיים המוקדשים לכך.

והניצול הזה אינו רק של עובדים במשכורות שקרובות לשכר המינימום (המגוחך אף הוא). הן פושטות בכל שכבות שוק העבודה. לעד ישבו מהנדסי תעשייה וניהול וימציאו שיטות איך אפשר לחסוך, איך לגרום לעובד לייצר יותר בעד אותו תשלום (או אולי איך להפחית את השכר ששולם לו בתמורה למכסת הייצור הקודמת). נקווה שהחיסכון גדול ממשכורות השמנת המשולמת לבכירים אלו….

אני יכולה להעיד על המקרה שלי.

אני עובדת כפרילנס. זו בעיה בפני עצמה. אין לי שום זכויות סוציאליות ושום הבטחה לפרנסה קבועה. השוק במקצוע שלי עבר לעבוד עם פרילנסים בעיקר כדי לא לשלם משכורות בתקופות מתות. ככה זה כבר יותר מעשור.

השכר שלי לשעה יותר מכפול מהשכר לשעה הממוצע במשק. אבל השכר החודשי שלי מעולם לא מגיע לשכר הממוצע במשק. לא בגלל שאני לא עובדת מספיק שעות.

לרוב משלמים לי לפי תפוקה ולא לפי זמן עבודה. בעיקרון, אני אמורה להגיע לשכר השעה שלי. אבל לנותני העבודה שלי לא כ"כ חשוב לספק לי את סביבת העבודה שבה אוכל לעשות זאת. מה שנקרא – התוכנה לא זזה…. . הם מסרבים לפצות אותי על העניין, כי הלקוח שלהם לא יפצה אותם. בתשובה לפנייתם, הלקוח טען שאין לו מה לתקן בתוכנה (שהוא סיפק) כדי שהיא תפעל יותר מהר ובתגובה לתלונותיי נאמר לי שאם אני לא רוצה לעשות את העבודה הזאת, אני יכולה להחזיר אותה… מישהו אחר ישמח לעשות אותה. מיותר לציין שאין לי עבודה אחרת ולכן בלית ברירה אני מסכימה. (גם לנותן העבודה שלי אין יותר מדי ברירה אלא להסכים… אם הוא לא מסכים לתנאים, מישהו אחר יסכים….)

בראש הפירמידה עומד מיליונר אקסצנטרי, שנכלל ברשימת 10 האנשים העשירים בעולם.

אני בטוחה שרבים וטובים יזדהו איתי: עיתונאים ששכרם התדרדר על לאבסורד בשנים האחרונות ושרובם כעת פרילנסים, קבלנים פרטיים לעבודות שיפוצים שונות (למעט בזמן שאחרי המלחמה….), סוחרים זעירים שנאלצים להתמודד עם הרשתות הגדולות והרשימה ארוכה.

פעם, כשהיתה פה חברת עובדים עוד הבינו שהחברות הוקמו כדי לספק עבודה לעובדים (וגם שירותים לחברה). היום חושבים שהחברות קמות כדי להעשיר את בעליהן. זה מה שחשוב כשהבעלים הוא אדם פרטי ולא חברה ציבורית. וזו בעצם הבעיה. אנשים יקראו לה 'הפרטה'. אבל המונח הכלכלי הזה מייצג את התנודות הכלכליות ולא את הבעיה החברתית שהוא יצר.

במקום 'הלאמה' ו'הפרטה' – אמרו 'עובד' ו'כלי לעשיית כסף', 'אדם' ו'משאב' (בתכונות ניהול יצור רבות אנשים נקראים משאבים….). 'בן אדם' – 'חפץ'.