תוכן מדור
- גיליון 5 -
09/2009


כוכב הים

Dory Trupin
דיוקן עצמי
לילך ובר

ילידת 1982.

כותבת בעיקר פרוזה.

עורכת (עם מיטל נסים) את כתב העת "אלת המסטיק".

חיה בחיפה.

לדף הבית

עוד במדור:


כל כך שמחתי שהיינו יחד, הולכות בשביל המתפתל בין האורנים, הכלניות והדרדרים, היא הייתה יפה במכנסי האימון, בנעלי ההתעמלות ובגופייה הפשוטה בצבע אפרסק שזרחה על העור השחום שלה. חבל שהיא מתאפרת כל כך כבד, העיניים שלה קיבלו מין תלת ממדיות מאיימת, כמו איזו מכשפה טובה מאגדה שכבר שכחתי. מי את, שהולכת תמיד בצעדים בטוחים, שהרגליים הארוכות שלך עוברות זו מול זו בלי להתחכך, לא כמו הירכיים הבלתי נפרדות שלי. כשאני חושבת עליה, אני תמיד לוקחת בחשבון גם את עצמי, אנחנו ניגודים משלימים, היא מלמדת אותי ליהנות מקצב מהיר, מריגושים ויזואליים בלתי פוסקים ואני מלמדת אותה להאט, להתבונן בפרחים, להכין קפה עם הרבה הל. האוויר מבריק אחרי הגשם שירד כל הלילה, השמש חיממה מספיק את האבן הקבועה שלנו ואנחנו מתחרדנות עליה, מתמסרות לקרניים הנעימות האלה. לפעמים אני חושבת שזה היה ממש מושלם אם כל הזמן היינו רק שוכבות ככה בשמש ולפעמים אני יודעת שצריך לעבור כל מיני דברים, גם דברים פחות נעימים, כדי להעריך כראוי את רגעי החסד האלה. רגעים מאד ספורים, עד שהיא מגיעה מאזור, עם הפריחה המאוחרת שלה, שבולטת גם על רקע מרבדי כלניות אדומות, ברנו האדום הקטן, נוהגת במהירות, מבטה נע בתזזיתיות בין הכביש, פניי והרדיו, מקשיבה בסקרנות לפרטי הפרשיות העמומות והלא נגמרות שלי. אנחנו נוסעות לעשות עוד סיבוב במקום אחר, היא מאד רוצה לראות צבעונים, בואי נלך לאיפה שראינו צבעונים לפני שנה, היו שם מרבדים, היא מפרקת את המרבדים להברות וזה עוזר לי להיזכר איפה היינו אז ולשכוח איפה אנחנו עכשיו. הרוח נוהמת מבעד לחלונות המכונית הפתוחים, גורמת לי לצעוק את מה שיש לי לספר, היא מחייכת בהשתתפות מלאה ובחוסר הבנה מוחלט, לא מבינה את התביעות שלי מבחורים, היא שנשואה עשרים שנה לגבר שהיה מלווה בטיול השנתי שלה בכיתה י' ושמעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה.

היא מתמתחת בתנוחה שנדמית לי כבלתי אפשרית, היא מצהירה עליה כייחודית לה, הזרועות הארוכות שלה נמתחות אל מעבר לגבה וחוזרות לפנים בעיקול שיוצר צורה טרפזית עם כתפיה הזוויתיות, מסגירות פלומה קלושה בבית השחי. לא מישהי כמוה תקפיד להרחיק כל שערה מיותרת, היא רחוקה מלחשוב עליהן כעל מיותרות, היא חושבת שאין שערות מיותרות, רק פרספקטיבות מגבילות. השמש באמת נהדרת, שבילי החצץ נעימים לכפות הרגליים שלי, מעסים אותן מבעד לסוליות הדקות, הרוח פורעת את השיער בדיוק במידה, כך שהוא נראה שובב ולא מתאמץ מדי. העיניים נעצמות אל מול קרני השמש החזקות, לדוק עפעפיים אדום שממסך בין כל היופי הזה לביני, שמאפשר לא להישיר מבט לפחיות הזרוקות תחת העצים, שיירי נייר הטואלט בין השיחים, האצטרובלים שכורסמו עד דק על ידי חולדות מזדמנות. אני מודאגת שהיא תשים לב לכל הזוהמה הזאת, תשים לב באמת, תראה עד כמה הירוק והפריחה בכרמל הזה נאבקים להתבלט. לא רוצה שהיא תחשוב שהיא מבזבזת את הזמן ואת הדלק שלה, שהייתה יכולה באותה מידה לטייל בפארק ע"ש אריק שרון שפעם נקרא חירייה. כאילו היא קוראת מחשבות, היא מספרת לי איזו פריחה נהדרת יש אצלם על הגבעה מאחורי הבית וכמה אני חייבת לראות את עץ האשכוליות ששתלו בחצר, אני מהנהנת שזה בטח מאד יפה, לא מצליחה לדבר הרבה לידה היום. יש בה איזו חיוניות שנראית לי מוגזמת, כאילו היא מוכרת לי איזו תדמית, ואני רוצה להגיד לה, דבי, אל תמכרי לי תדמית, זה שוב את ואני כמו שאנחנו תמיד, אני לא צריכה לראות את הפתקים של איקאה על הספות אצלך בבית, זה לא יוסיף או יפחית מערכך בעיניי בשום אופן שהוא. אני לא יודעת איך להרגיע אותה ואיכשהו זה גורם לי להיות בפאניקה לא מוסווית, אני רואה את העווית בשפה  שלה, היא בטח חושבת שאני כועסת עליה שגלל שהיא לא באה ליומולדת שלי לפני שבועיים. הכי הייתי רוצה לחבק אותה חיבוק גדול, להרגיש את השדיים הקטנים והמרופדים שלה נמחצים על עצמות הבריח שלי ולומר שאני לא כועסת, בעצם לא להזכיר אפילו כעס, רק להגיד שאני מאד אוהבת אותה ושמחה שהיא כאן עכשיו. אני לא רוצה להביך אותה, אולי זה יביך אותה, אנחנו חוזרות לאוטו, טורקות את הדלת, היא משמיעה לי שיר חדש של אייל גולן. דבי מאפשרת לי להיפתח לדברים שאחרת הייתי מתרחקת מהם, להרחיב את האופקים התרבותיים שלי, להרחיב את מושג התרבות שלי, היא מנענעת את הכתפיים שלה בהרבה חן ואנחנו נוסעות לאכול סלט עוף בקפה לואיז.

דבי קמה לשירותים, אני לא יכולה שלא להביט בגזרה הדקה ורבת הניואנסים שלה, שמתפתלת בחן בין השולחנות הצפופים מדי. הישבנים שלה עובדים קשה בשיעורי עיצוב ובחדר הכושר, נדחקים למכנסיים במידה עליה אני יכולה רק לחלום. אני מנסה לא לקנא, לשכנע את עצמי שאני יכולה ליהנות מהנוכחות שלה בלי לחמוד את הגוף שלה לעצמי ומשהו בזה מדאיג אותי, אולי אני חושקת בה והרי אי-אפשר, זה אסור, היא לא תבין את זה לעולם ואני, ברגע שאני חושבת משהו, הוא עולה על שפתיי ואיזה מזל שהיא לא כאן מולי לשמוע את המלמולים שלי. כשהיא חוזרת התשוקה שלי נמוגה ואני חושבת שזה קצת מגוחך לרצות אותה רק כשהיא לא נמצאת ולהתגעגע אליה כשהיא נוכחת כי אני יודעת שעוד מעט היא תלך ולא אראה אותה שלושה חודשים ארוכים. דבי מספרת לי על הילדים שלה באיזו תרעומת סמויה, איך קשה לה לדבר איתם, איך היא מרגישה שהם לא תומכים בבחירות שלה ומוסיפה איזו הערה בוטה על הגוף הכבד של נטעלי, שיוצאת עכשיו עם טכנאי כבלים מבית-שמש ולא מבינה איך הילדה הסתומה הזאת וויתרה על מערכת יחסים יציבה עם העתודאי עם העיניים היפות שסבל בהכנעה את מצבי הרוח המתחלפים שלה. איכשהו, כשהיא מדברת ככה על נטעלי זה גורם לי לחשוב שהקרבה הנעימה הזאת בינינו תלויה על בלימה, שתוך רגע מה שנדמה כמו יום נהדר של שיחות מלב ללב יכול להפוך לבור עמוק שייפער לי בבטן וכל מיני שדים אפלים יבואו ויישבו בו ויציתו סיגריות וירכלו על האכסניה חסרת התועלת שלהם שנותנת לכל רוח לנשוב בה, שנותנת לכל גל לסחוף אותה, שנותנת לדבי להגיע משום מקום ולפרוע את הסדרים שאני בונה בעמל בין הביקורים שלה. היא אומרת שתקועה לי חסה בין השיניים, אני נמלטת לשירותים ומוציאה אותה מול המראה, בוחנת את עצמי ורואה כמה חיים יש בבבואה שלי כשאני איתה ופתאום כל הסרטים האלה שאני נשאבת לתוכם מתגמדים והשדים בבטן נמסים ואני יורקת אותם לכיור בסמוחטה ירוקה וסמיכה וחוזרת אליה ואל הטפיוקה שאנחנו חולקות למנה אחרונה.

אנחנו נכנסות למכונית שלה, הטלפון הנייד שלה מצלצל, היא עונה בגסות, זה נשמע כאילו מופנה אליה שק של תביעות דומסטיות ואני קצת מרחמת עליה שהיא צריכה להתמודד עם זה, אבל יודעת שהיא חזקה ומסוגלת לזה ושבסופו של דבר אלה החיים שהיא בחרה לעצמה. שכמה שהיא לא תתלונן היא די מרוצה מזה שצריכים אותה ושהיא אף פעם לא תעזוב אותם ותתחיל מחדש, שזה מה שיש. הרמזורים ירוקים, דווקא כשאני רוצה שהם יהיו אדומים והשהות שלנו יחד תימשך עוד, היא לא נוסעת אלי, היא ממשיכה לסטלה מאריס, אנחנו מאד שותקות, יורדות מהאוטו, יורדות עם השביל המתפתל ליד הים. היא אומרת שזה כמו ביוון, אני מהנהנת, אבל מה לי וליוון, יושבות על ספסל, שותקות עוד, הכול מאד מזוהם, בקבוקי בירה ריקים, קונדומים משומשים, בדלי סיגריות. אנחנו קמות לאט, היא כבר צריכה לחזור, כדי לאסוף את הבן שלה בזמן מאימון כדורסל, איכשהו אנחנו מתחבקות לכדי פקעת, השדיים הקטנים בחזייה המרופדת נמעכים לי ממש על עצם הבריח, הריח שלה משכר, הרגע מתארך. דבי מרפה ממני וממהרת במעלה השביל, אני נותנת לעצמי עוד דקה להתאושש, מביטה בצדודית שלה שנעה בגמישות בערב הזה שמתחיל לרדת ומתחילה לעלות אחריה לאט, סופרת בלב כדי לא להתבלבל, אבל חושבת שזה בסדר גמור להתבלבל קצת לפעמים.

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏