על 2 הצגות ו-2 מקצרונים ב'תיאטרונטו' 2022
הישועה באה מפורמט חדש בתיאטרונטו שזכה לשם 'אספרסו קצר' (שם טוב!), בניצוחו של ניר שטראוס, ארבעה מיני מחזות של כ-15 דקות כל אחד. שני אירועים שונים כאלו. התחלתי ממקצרון (מקבץ) מספר 2 דווקא. היה עמוס מאוד מאוד. כל מחזה קצר כזה, כמו ליד, שיר אמנותי, נניח של שוברט, כמו שר היער, כמו גרטשן על הכישור, הוא עולם ומלואו. כמה אפשר להכניס בכל-כך מעט זמן. בלי להתמרח. בלי להתרווח. לא תמיד צריך. אולי בהתאמה מתבקשת לעולם המקצרונים של אנשי האינסטגרם שהפכנו להיות, מזכיר שטראוס בראיון באתר מרתה יודעת. לא כמו הקיצוצים הבלתי נסבלים של הקטעים הכי חשובים ביצירה, כמו שעושים בתיאטרון גשר, רק כדי לקצר את ההצגה משלוש שעות ועשרים לשלוש שעות... אבל בכל זאת, אולי צריך לנשום קצת יותר באמצע. בין לבין. עריכה טובה של המקצרון, המחזות מדברים גם ביניהם. הלכו מהקל לכבד. אולי. על כל מחזה קצר כזה, אפשר לכתוב כמו על הצגה של שעה. ולמעלה מזה.
תגית: תיאטרונטו
אחד ודי
על 4 הצגות בתיאטרונטו 2019
סיפורי מחנות יש גם בשריקה וגם בהסלון של סבתא ורדה. החברה הישראלית, לא משנה אם היא מציגה טראומה קלאסית, כמו שכתוב באתיקט האתוס הלאומי, או דווקא את אלו שמרוב טראומה הפכו לאאוטסיידרים עם עודף שמחת חיים עד-כדי תמהונות (כלומר שגעון), תמיד מתחילה בסיפורי מחנות. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אומר מאיר אריאל. אולי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב מנגלה באוושוויץ, סלקציה למוות או לעבודה. כאילו לא היינו כבר בארבייט מאכט פריי ולא פירקנו את זה. לא, זה היה פעם, היום אנחנו ימניים, האתוס חזר. הפאתוס הזה באמת כבר לא מרשים אף אחד, אבל לא מעזים לוותר על מס השפתיים הזה בשירות הנרטיב.
גם בהצגה ז'קוב ז'קוב, הגיבורה מנסה להחיות, לשווא, בשביל הספר שלה, מישהו מת. גם הסיפור שיצא בסוף הוא סיפור על אחרים, בעיקר אחרות, שמבעדן מבצבץ, נמצא ז'קוב, הוא הריק שבין התכנים. כמו בציור של מגריט. אז בעצם כאן, השחקן לא רק שאינו מגלם את הדמות הראשית. הדמות הראשית לא נוכחת אפילו כנמען. היא חידה. משהו על גבול הנשגב הבלתי נתפס. עד כדי כך קלושה שהמחברת ולרי זנתי, החליטה לקרוא לספרה פעמיים ז'קוב, כדי להנכיח אותו.