על 'כושלירבאק' של תיאטרון הזירה, בתיאטרון הבית
הרבה מההתרחשויות כאן מנסות לברר את הפער שבין האתוס הגברי והאתוס הנשי שאולי יכול להקביל לו, על-ידי התקה והשלכה של המיתוס הגברי, שהוא גם בעצם הרבה פעמים המיתוס הכל-ישראלי, אל מיתוס המכשפי-נשי שאולי נבנה כאן. למשל המנגל, הנפנף (כאן ממלא את התפקיד תקליט ישן ), צליית שיחים, הכנת קבבים (את לא מצטיינת בזה) או בעצם מדורת השבט, כפי שנראה אח"כ בסצנת המכשפות. מדורת השבט כמטפורה של המכנה הבידורי הרחב ביותר, מותקת כאן לסצנת כנס מכשפות. אפילו מביאים לכאן, מתיקים, את החידוש האינדיווידואליסטי של סצנת השירה בציבור באמצעות מיקרופון של קריוקי. לרוב עניין גברי, כמו שרואים בסרט בוחן הגבריות, אלאי-ם של אלעד משה בפסטיבל עכו למשל, כמו בפרויקט רביבו... אבל כאן, במקום היציבות הגברית, הנשים סוחבות את הרמקולים על הגב. כאילו לקול שלהן אין מקום, אלא בינן לבין עצמן. אישית או קבוצתית. אנו גם בוחנים פה מה זו אחווה נשית לעומת אחווה גברית. מה הדבר שהכי מפחיד את החברה מאז ומעולם. כנס מכשפות. אחד הרעים האולטימטיביים שיש למנוע בכל מחיר. אישה כאמור היא בת לילית ובגלל שאי אפשר בלעדיה, בכל זאת, עתיד הגזע האנושי תלוי בה, יש להקפיד ולתחום אותה ככל האפשר. לבודד אותה כנלווית של גבר אחד בלבד. תחומה לביתו בלבד. כך אני לומדת מספרי המוסר של המאה ה-17 למשל. אישה שאינה תחומה בנישואין היא אישה מאוד מסוכנת. בעצם, אם תביטו לאחור להיסטוריה, כמעט ואין אחוות נשים, או התגודדות נשים ואם יש היא כ"כ מפורסמת עד שמספרים עליה ומציירים אותה במיוחד, למשל במקרה ליסיסטרטה, לפאר את הנס ולהגיד לנשים, בעצם, זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. דעי את מקומך אישה. אישה מכשפה, כופרת, בעלת דעה עצמאית, התנהגות שלא כדרך הטבע, היא דמונית לכשעצמה, אבל כמה כאלו. גם בימינו יגידו חבורת וייבר'ס, או חבורת תרנגולות. בכמה סיפורים מסעו של הגיבור שצריך להשיב את הסדר והטוב לעולם נועד למנוע או לפזר כנס מכשפות שכזה.