הסאטיר באופרה

איפה הפפריקה?

על האופרטה 'הרוזנת מריצה' באופרה הישראלית

זה לא העלילה המטופשת של שתי האופרות חפה מביקורת חברתית, אבל עדיין באופרטה כמו באופרטה, אנו במבחן המוזיקה ומה לעשות שנסיכת הצ'רדש כוללת נמברים סוחפים של צ'רדש מדבק ואילו מריצה, אפעס, עייפה למדיי. למרות השימוש במוזיקת הצ'רדש. והוואלס. בעצם, מה שמעניין ומתחיל לסחוף שם, זה דווקא ההשפעות האמריקאיות של עידן הג'ז של שנות ה-20 של המאה ה-20, הרגטיים, הפוקסטרוט וכד'. ובהתאמה, גם המערכה השנייה מתרוממת יותר. אבל איפה זה ואיפה נסיכת הצ'רדש. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הביצוע. אני אוהבת מאוד גם מחזות זמר, אבל לשם עוד לא הגענו. אם נסיכת הצ'רדש קרובה יותר לאופרה, הרוזנת מריצה נראית יותר כמו מופע ריוויו אמריקאי נחות. בעוד אחותה הגדולה הוצגה לראשונה ב-1915 תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, כשקיסר אוסטריה פרנץ יוסף עוד היה חי, כשהאופרה שלפנינו הוצגה לראשונה, בשנת 1924, כבר לא היה קיסר ולא קיסרות. אז אנו מצדיעים לקיסר החדש, אמריקה.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

הרסו לנו את המסיבה

על האופרה "העטלף" באופרה הישראלית.

חנה מוניץ, לכלכת! זו לא הפקה שהיתה צריכה להעלות כאן. האם מישהו בכלל ראה את ההפקה הזאת של העטלף בביצוע בית האופרטה של בודפשט לפני שזו הגיעה לכאן? לא יודעת למה, אבל יש כאלו שחושבים שאופרטה זה ז'אנר נחות שלא יכול לעלות בבית אופרה רציני. אני דווקא לא שותפה לדעה הזו. כשמתייחסים לאופרטה ברצינות, כלומר יוצרים הפקה אינטליגנטית ועשירה ומלהקים מבצעים טובים, אופרטות לא נופלות מאופרות באיכות המוזיקלית ובחוויה שהן מספקות, ובמיוחד כשלפנינו העטלף, היצירה הכי מפורסמת, ובכל הנראה הכי איכותית בז'אנר ולפי אתר OperaBase, מספר 16 ברשימת האופרות המבוצעות ביותר. ולראיה, מיטב מבצעי האופרה בעולם הופיעו בה. הגדילו ועשו במטרופוליטן אופרה בניו-יורק כאשר בחרו להציג את המערכה השנייה של העטלף בגאלה מיוחדת לציון 25 שנה בלינקולן סנטר (1991), כאשר בחלק הנשף של העטלף, היכן שנהוג לשלב שירים אורחים, היו הופעות אורחות של מיטב זמרי האופרה בעולם במיטב האריות הבלתי נשכחות מאופרות ידועות. ובכן, שום דבר ממה שהיה בתל-אביב לא התקרב, לא הזכיר ולא היה דומה, שואף, מה שתרצו, להפקה סבירה. מה שהיה לנו על הבמה, נראה מיושן, פרובינציאלי, מתאמץ, כמו הפקה דלת-תקציב של בית אופרה פריפריאלי המתאמץ להוציא מופע איכשהו. כל הזמן חשבתי, איפה סיפור המסגרת שיספר על כל כשלי ההפקה (אולי היה שווה להחליף את קטעי הקישור בגרמנית באיזשהו סיפור שכזה דמוי מופע חבובות...) – ככה זה היה נראה, חלק מפרודיה על מופע, על אופרטה ובכלל. כן, אשכרה הרגשתי שצוחקים לי בפרצוף. מישהו אמר שבאופרטה הזמרים במודע "משתטים" בין האופרות הרציניות שלהם. אם זה היה ככה כאן, דיינו. הבעיה היא שהם היו God Damn Serious – כלומר פתטיים.

ראוי היה לה לעטלף שתזכה להפקה הרבה יותר רצינית מאשר מה שמסוגלים ההונגרים להעמיד ולא אכפת לי ששם הם חילקו לעצמם פרסים על ההישגים שלהם. אולי בעיניהם זה טוב ויפה, אבל אנו למרות שאנו בלבנט, רגילים לרמה קצת יותר גבוהה. שהרי מדובר ביצירה מקסימה עם שלל להיטים ואולי העלילה מעט טיפשית, ואולי לא, אם היו יודעים להעמיד אותה בפרשנות מעניינת, אבל בכל זאת אין ספק שזו יצירה שהיתה אמורה להיות אחראית לערב מענג ומתוק כמעט בלי להתאמץ. איך אפשר לפספס עם מוזיקה כל-כך יפה שרקח לנו שטראוס? הנה איך. חנהל'ה, אפשר הפקה מקומית? יש לנו זמרים כל-כך טובים... באמת שאנו לא צריכים יבוא. בטח לא את היבוא הזה. אבוי לנו, בשנה הבאה כבר מתוכננת עוד אופרטה, גם לא מן המפורסמות במיוחד, הרוזנת מריצה של קלמן... זו תהיה הזדמנות לטעום משהו חדש, אבל למה יש לי הרגשה רעה כבר מעכשיו?   (15/2/16)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

פספוסים בלאס-וגאס

על "הביידר" באופרה הישראלית

להגיד שזו האופרטה הביידר של אמריך קלמן, זה לא מדויק בלשון המעטה. מהאופרטה המקורית של קלמן נשארו כנראה כמה נעימות ותו לא. האופרטה הזו, כפי שגם אמר הבמאי בתחילת החזרה וכפי שהוזכר בדבריו בתוכניה, היא שכתוב של האופרטה כדי להתאים אותה לקהל המודרני. שמות של רבות מהדמויות, כמו גם פועלן ותפקידן עברו ריביזיה נרחבת בעיבוד הזה, ולדעתי רוב הדיאלוגים בעיבוד זה שונו עד מאוד, כמו גם סדר הקטעים המוזיקליים ושיוכם לדמויות השונות. האם היה צורך בעיבוד הזה? לא ברור, עובדה שאופרות אחרות המציגות קונוונציות של זמנים עברו עובדות גם היום ללא כל צורך בעיבוד, לה טרוויאטה למשל. עם זאת, כבר ראינו שבדרך להיהפך לאופרה, היו מחברים שהכניסו שינויים רבים במחזות עליהן הן התבססו כדי להתאימם לזמנים המשתנים.

במקור ציין שם האופרטה 'הביידר' את האופן שבו תופס הנסיך ההודי המאוהב את אהובתו, אולם בעיבוד זה הכוונה היא יותר למחזה שהוא כותב לה ולהצלחתו שלו כמוזיקאי, כמו גם שלה כאמנית, כאשר בסופו של העיבוד המחזמר יוצג גם באמריקה. והנה יצא כל העוקץ של המפגש הלא אפשרי בין מעמדות שונים ובין מזרח ומערב לטובת הגשמה עצמית והשאיפה להצלחה ולתהילה, כמעט הפוך מהכוונה המקורית. הייחודיות של הביידר מהבחינה המוזיקלית היא דווקא השילוב והעימות של מערב ומזרח לכאורה, בין מוזיקה גבוהה ונמוכה. כך זונח קלמן את הנעימות ההונגריות שאפיינו יצירות קודמות שלו ומלחין שלל נעימות סמי אקזוטיות. מצד שני הוא נותן מקום של כבוד לאבן היסוד החשובה מכל של האופרטה הווינאית – הוואלס. אך בנוסף, הוא קורץ לאמריקה ומשלב נעימות רבות ברוח הג'אז וריקודים אמריקאיים בני התקופה: הפוקסטרוט, הסלו-פוקס והשימי. אלה מקרבים את היצירה לממשיכה ומהרסה – המחזמר האמריקאי. אם יש המוצאים את מקורותיה של האופרטה במופעי הרוויו של המאה ה-18, קיצו של ז'אנר האופרטה, לאחר תור הזהב של מלחינים כמו אופנבך בפריז ויוהן שטראוס הבן ולהאר בווינה, הגיע לאחר דעיכה ארוכה שבה האופרטות שבו והתקרבו לאותם מופעי ראווה שמהן הן צמחו. והעיבוד שלפנינו עושה לאופרטה של קלמן בדיוק את זה.

האם ללכת? זוהי אינה אופרה עם מוסיקה נשגבת וביצועים מדהימים. מדובר במופע ראווה עם עלילה קלושה וסטריאוטיפית, אך עם נמברים מוסיקליים מקפיצים. הם אינם פאר היצירה, למרות שקלמן ראה בביידר את שיא יצירתו, וכוח המשיכה שלהם הוא בבידוריות שלהם. לא בכדי הם הגיעו למופעי רוויו ולא לרסיטלים. אם זוהי כוס התה שלכם, אפשר לנסות אך מומלץ לתאם ציפיות מראש.  (15/2/15)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

תשמחו, תשמחו, אך אל תשכחו שאתם במלחמה

על "נסיכת הצ'רדש" באופרה הישראלית

היה מצחיק, או בעצם היה צריך להיות מצחיק, מצחיק ומלהיב כאחת. כל החומרים שם, השאלה מה עושים איתם. מצד אחד, יש כרטיס מנצח: האופרטה נסיכת הצ'רדש היא יצירה שנונה, מצחיקה עם אריות ופזמונים סוחפים, מהם עממיים יותר וסוחפים בגוון הצ'רדש ומהם נוגים ודרמתיים יותר בגוון הוולס. זהו עירוב מושלם של התרבות הווינאית הגבוהה והתרבות ההונגרית העממית שנוצר דקה לפני שהאימפריה האוסטרו-הונגרית חדלה מלהתקיים. יצירה שטותית אמנם, ללא מסר כלשהו, אבל ללא ספק פנינה בידורית שלא נס לחה. מצד שני, הפרשנות והביצוע.

הפרסומות דיברו על הפקה מרשימה ועשירה עם 120 משתתפים. במציאות, ההפקה היתה מרשימה הרבה פחות. תפאורה דלה ופרטנית מדי, תלבושת זולות ולא מרשימות ועיצוב תנועה מפוהק העיבו על ההפקה, ושיוו לה תחושה של הפקת סיום בית-ספר תיכון או מקסימום הפקת ספקטקל לתיירים בתיאטרון קטן במזרח אירופה. מה שהציל איכשהו את המצב היתה השפה ההונגרית העסיסית בה בוצעה האופרה, בשילוב עם פרזות בעברית ששבו את לב הקהל, והביצוע של הסולנים, במיוחד בקטעים הקומיים.

הפרשנות שהעניק הבמאי ליצירה והשילוב של מוראות המלחמה, עד כדי יצירת דמות מיוחדת לשם כך, באופרטה הקברטית הקלילה, לא תמיד עוברת חלק ויותר מאשר ללמד אותנו ענווה, היא הופכת את המלחמה לקברט או לקטע קומי. בסופו של יום, לא ברור אם זו הזיה של חייל קופא ורעב בשוחות, המנסה להתלות בקברט השמח ובסיפור הטלנובלה כדי להחזיק מעמד או שזוהי ביקורת על הווינאים החוגגים בשעה שבחזיתות נהרגים מיליונים, או אולי זו ביקורת עלינו היום... ואם המלחמה הופכת לקברט, האם לא היה עדיף לוותר על אותה פרשנות מאולצת?

ועדיין – האופרטה של קלמן מקסימה ולמרות העלילה הקלושה והמופרכת, הפרשנות המוזרה וההפקה שאינה חפה מבעיות, פניני המוזיקה שבה לא מרפים ממך בימים שאחרי – הם מלהיבים, הם מרטיטים ובאופן כללי פשוט מענגים. ומכיוון שלא ידוע מתי נוכל לראות שוב את האופרטה שובת-הלב הזו, כדאי לראות את ההפקה הזו, על אף מגרעותיה. היא בהחלט לא פאר היצירה, אך עדיין, ערב מבדר ומהנה מובטח.‏  (17/12/13)

המשך לקרוא