על ההצגה 'סוף משחק' של אנסמבל עיתים בתיאטרון הקאמרי.
אז לא היינו מטומטמים על-ידי מערכת שגורמת לנו לא רק להעסיק את עצמנו בכל דקה, כי האין-מעש/הריק הוא הפסד, אלא שמצד שני גם גורמת לנו להבין שלעולם לא נוכל להשתלט על כל המידע בו אנו מופצצים, ושבעצם ההפסד שלנו מובנה מראש. הרי לכם סיטואציה בקטיאנית – הפער בין המרוץ כדי לא להפסיד וההפסד המובנה מראש. זו מציאות חיינו. והיא לא כאן. לא בהצגה הזו. כאן הפער הוא פער ישן. פער שהתגברנו עליו באמצעות הפער החדש. מוזר איך אנו עוברים מסיטואציה אבסורדית אחת לאחת אחרת עוד יותר גרועה, זה נראה כמו הספירלה ההיגליאנית. וליתר דיוק נראה כמו אפיזודות בשרשרת המאבקים בין האדון והעבד, אליבא ד'הגל. לא רק שיש לנו מאבק כזה בעלילת המחזה עצמו, אלא שהמאבק הזה הוא גם בהקשר שבו ההצגה מועלת, שבו ההצגה היא אובייקט נצרך ואילו האדון והעבד הם אנחנו. וכל פעם זה אחרת. השאלה שעלינו לשאול בהקשר זה היא: האם אנו משתוקקים לאובייקט הזה. ובכן, מעצם היותו הצגת תיאטרון, תמיד נשתוקק אליו, אבל היום שלא כאז, נשתוקק אליו גם כהצגה הספציפית שהוא. כאיקון תרבותי ידוע ומוכתר שאנו מבקשים לנכס כאניני טעם, כמביני עניין, כחכמים או כחשובים. תלוי איך חשוב לנו להיראות או איך חשוב לנו לתפוס את עצמנו. תמיד נשאלת השאלה, איך מיישבים את הפרדוקס הזה שמזמנת יותר מכל מחזאות האבסורד: איך מיישבים את הפער בין היות הצגת התיאטרון אובייקט של תשוקה והיות טקסט האבסורד אובייקט אנטי-תשוקה. כזה שמזמן לנו קתרזיס שלילי. למה לנו ללכת לתיאטרון ו"לסבול".