על "ריגולטו" באופרה הישראלית
ריגולטו, האופרה העשירית הפופולרית ביותר בעולם היא אופרה מרגשת שלא נס ליחה. סיפור המוסר העומד בבסיסה הוא רב-רבדים, על-זמני ואוניברסאלי הנוגע לכל אחד ואחת ומאיתנו, סיפור שמתעלה מעל כל פרשנות שמנסה להגביל אותו לקריאה צרה אחת ומזמן תמיד קריאות חדשות עם השתנות העיתים. המוזיקה של ורדי גם היא מוכיחה את עצמה כעומדת במבחן הזמן ומרגשת מתמיד. ההפקה הזו מבטיחה לנו ערב מענג בעיקר בזכות המוזיקה והמבצעים הטובים והטובים יותר. עיצוב הסט הוא נקודת התורפה העיקרית של ההפקה. הוא מזמן פרשנות צרה ביותר, שלא ברור אם היתה מעניינת מספיק לפני 15 שנה כשנוצרה, אך כעת היא טרחנית ופוגמת בחוויה.
הבחירה בתצוגת הוויטרינות והייצוג השטוח של הנשים לא מייצרת שום אפקט: לא ניכור ולא התעלות רגשית, לא הלם ולא גירוי למחשבה. היא פשוט נראית פשטנית, נאיבית, ארכאית ואפילו מכשול שמפריע ליהנות מהמוזיקה. אפשר אפילו לומר שהיא פשוט נראית מגוחכת. בשנת 2012, כאשר העולם נעשה נרקיסיסטי מאי פעם, אנשים רק מחפשים שישימו אותם בוויטרינות. כולם עסוקים כיום לא ברגשות אלא בתדמית ומקסימום בתדמית של רגשות. אנשים מכניסים את עצמם בעצמם לוויטרינה רק כדי להיות מוצגים לכמה שיותר אנשים ולקבל עוד חיזוק שהרי מה הם עושים כל היום בפייסבוק אם לא מייצרים סטטוסים כוויטרינה נרקיסיסטית העומדת לשיפוט? (כלומר למבחן הלייקים, אותה אהבה מדומה בהסכמה). כך יוצא שהוויטרינות שאנו רואים על הבמה נראות מטופשות: היום אף אחד לא רוצה לשבור את הוויטרינות, היום אף אחד לא יוצא משליטה אחרי שהושם בוויטרינות. ואם כבר יש ויטרינות לשבור – אנחנו שוברים אותן בעצמנו כדי לעבור לוויטרינה הבאה, המוצלחת יותר.
זו הסכנה הטמונה בהפקה שמייצרת פרשנות כל-כך ספציפית לאופרה. כלל לא מובטח לה שתעמוד במבחן הזמן. מן הראוי שבפעם הבאה שתועלה כאן האופרה הנפלאה הזו, יטרחו באופרה הישראלית לכבד אותנו בהפקה חדשה ורעננה. (2/7/12)