על 'לה בוהם' באופרה הישראלית 2017
אם הבמאי היה יכול לצלם את ההפקה הזו כסרט קולנוע שיאפשר לו לחתוך מפרט לפרט, במקום לשים את כל הסצנות הקטנות שמתרחשות בו זמנית על אותה במה, זה בטח היה יותר אפקטיבי. כאן, זה הרגיז, משום שהרגשת לפעמים שכל התוספות שלו מתחת לחלון של רודולפו ושות' קצת גונב את הפוקוס מהאופרה. תחשבו על הרגעים הקטנים במערכה השנייה: זה קונה מעיל, זה קונה חצוצרה, רודולפו קונה למימי כובע ורוד, באי הקפה שצועקים למלצרים, החבורה יושבת לשולחן. ולצידם סצנות המוניות, כלומר סצנות מקהלה, הרוכלים שמכריזים על מרכולתם, הילדים שרודפים אחרי פרפניול. לא רק כזום אין וזום אאוט (זכויות יוצרים ליוסי שיפמן) על סצנת המונים וסצנה קאמרית, אלא גם כסצנות מקבילות, כניגודיות שנמצאת פה לאורך כל הדרך. זה מאפשר גם להציג סצנה ובו זמנית גם את הרפלקציה עליה. מוזטה שרה את השיר (המושר) שלה, שלמרות שהוא מושר הוא עקיצה אמתית כלפי מרצ'לו, אלא שבצד יש לנו לא רק את מרצ'לו המתרגז, אלא גם את אליצ'נדורו המתבייש בהתנהגות ההמונית של מוזטה מצד אחד ואת מימי שמפרשנת לנו מה קורה פה מבחינת האהובים מצד שני. פוצ'יני הוא אמן בהבנת נפש האדם. כל אקצ'נט, גליסנדו ושינויי טמפו בוולס המפורסם של מוזטה מכוונים כדי להפוך את הטיזינג כלפי האקס שהנה את פתאום רואה פה עם חבריו לעסיסי, מתגרה ועוקצני לחלוטין....