על 4 הצגות בתיאטרונטו 2019
סיפורי מחנות יש גם בשריקה וגם בהסלון של סבתא ורדה. החברה הישראלית, לא משנה אם היא מציגה טראומה קלאסית, כמו שכתוב באתיקט האתוס הלאומי, או דווקא את אלו שמרוב טראומה הפכו לאאוטסיידרים עם עודף שמחת חיים עד-כדי תמהונות (כלומר שגעון), תמיד מתחילה בסיפורי מחנות. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אומר מאיר אריאל. אולי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב מנגלה באוושוויץ, סלקציה למוות או לעבודה. כאילו לא היינו כבר בארבייט מאכט פריי ולא פירקנו את זה. לא, זה היה פעם, היום אנחנו ימניים, האתוס חזר. הפאתוס הזה באמת כבר לא מרשים אף אחד, אבל לא מעזים לוותר על מס השפתיים הזה בשירות הנרטיב.
גם בהצגה ז'קוב ז'קוב, הגיבורה מנסה להחיות, לשווא, בשביל הספר שלה, מישהו מת. גם הסיפור שיצא בסוף הוא סיפור על אחרים, בעיקר אחרות, שמבעדן מבצבץ, נמצא ז'קוב, הוא הריק שבין התכנים. כמו בציור של מגריט. אז בעצם כאן, השחקן לא רק שאינו מגלם את הדמות הראשית. הדמות הראשית לא נוכחת אפילו כנמען. היא חידה. משהו על גבול הנשגב הבלתי נתפס. עד כדי כך קלושה שהמחברת ולרי זנתי, החליטה לקרוא לספרה פעמיים ז'קוב, כדי להנכיח אותו.