על 'על האהבה' של עדינה בר-און
יש להן דרך. מוכתבת. רק קדימה. מן השואה אל התקומה. פרוגרס. אסור להתלונן אולי רק בהתחלה. צריך לשדר חוזק אם יש נפילות תפתרו את זה מאחורי הקלעים לנו רק תגידו שאתם מתחזקים שהכאב הולך ומקהה עם השנים שכבר לא זוכרים יותר את הבן את הריח את הקול לפעמים צריך הקלטה כדי להיזכר תמונה כדי להיזכר תמונה כדי ליצור סמל כמו תמונה של גלעד שליט שהפכו לגרפיקה אפילו לא תמונה טובה במיוחד אבל עדינה נתקעת בלופ איך היא בכלל מעזה הנודניקית הזו בעצם זה די מרגיע הרפטטיביות הזו ההשתהות אבלות זה לא מסע אל ההנצחה שהיא השכחה אבלות היא מחזור יש רגעים יותר טובים יש פחות זה לא רק הזמן אז שקפא מלכת שצריך לעבד זה הזמן ההוא שצף ומנסה להתכתב עם כל מה שקורה פה כעת ולא תמיד כמו שמותר מי קבע מה מותר בטוח גברים.
אני נזכרת שאצל לאקאן התרבות היא האב הגדול. האישה לא קיימת ככה הוא אומר אצלו היא קיימת מעט ורק בתור אימא. כמה מוזר זה שמי שהבחין יפה בין הממשי ובין הסימבולי בין מה שבאמת ובין הדימוי שממשיג אותה לא אומר שהממשי הוא אישה נראה לי מתבקש. ואז אני חושבת שאם גבר הוא מלחמה כלומר מרס אז האישה היא ונוס כלומר אפרודיטה כלומר האהבה שמספרים שנוצרה מהאשכים של אורנוס או מדמו כלומר האהבה היא הנחמה שנותרת אחרי האלימות ואם עדינה מזמינה אתכם למופע על האהבה היא בעצם מזמינה אתכם לשמוע מה יש לנשים להגיד או בעצם ללא מילים מה יש להן להראות. האם הדימויים של האב הגדול יכולים להעביר את האהבה של למעלה מזה.
