הסאטיר בתיאטרון

For Crying Out Loud

על 'עקדה' (Sacrifice) מאת ובביצוע עדינה בר-און (1998, 2023)

לכשזוהה, דפוס התנהגות זה נדמה כבלתי נמנע, כמנהג שאין ברירה אלא לנהוג לפיו. זה לא פסח גם עליי: הפרשנויות שלי בתחילת מאמר זה גם הן יכולות להיקרא כאובייקטיפיקציה כזו. האסוציאציות החופשיות שהעליתי קודם לכן על הכתב, למרות שהן מושפעות מהתיאור של עדינה, נובעות מהעולם הפנימי שלי, משרתות אותי באופן בלעדי; להיכרות שלי עם עדינה אין כמעט קשר להן. כמו הקהל באירוע למען הנשים המוכות, גם אני הלבשתי את עדינה בנקודות ייחוס סובייקטיביות מדמיוני הקודח. לכן, באופן מוזר למדי, המאמר הזה בעצם מסמן כסובייקט, לא את עדינה אלא את עצמי. כמו הנשים באירוע ההתרמה, כמו אני השתמשתי בעדינה כתירוץ להציג את עצמי, להנכיח את עצמי, כתמריץ לעיבוד העצמי התמידי של הסובייקטיביות שלי. האקט של עדינה היא רק עוד מאורע, שיכולתי לשקול את עצמי כנגדו, כדי לשוב ולכונן את עצמי כייצור קיים.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון, הסאטיר בתערוכה

חלמנו שאנו יודעים

על המופע 'היינו כחולמים' / עדינה בר-און.

מה עושים כשמרוב עומס, מרוב מטען, מרוב פרטים, מרוב ידע, לא מסוגלים לכתוב, לעשות סדר. הכול מתעבה ומתרחב ומקבל עוד ועוד שטח במוח, כמו במפץ הגדול. מתי שהוא יגיע כינוס. לתערוכה קוראים דמיון חומרי. אני חושבת שזה לא סתם. אנו הופכים את הידע, את המטען, לחומר. למשהו כתוב. מצויר. מפוסל. לאקאן טען שהכול בא מהשפה. מתנגדיו קראו לו להסביר אם כך איך הידע מתבטא נניח באימז'ים על-פי ברקלי לדוגמה, האם הוא שולל זאת? נקודה למחשבה. איך אני יכולה להביע במילים את התחושות שאני מרגישה ולא מדמיינת. או שאולי אני כן מדמיינת. דמיון חומרי זה אוקסימורון. אולי. מה בין המטען האישי למטען החברתי. בשיחה אחרי המופע עדינה מעלה את הנקודה הבאה. בתערוכה אין שום דבר אמורפי, רך. אני אמשיך. הכול מוסדר, תחום בסד, מתווך בסד. אנו לא יכולים ללא התיווך הזה של החומר. גם שפה היא חומר לצורך העניין, לא דמיון. מישהו ביטא אותה. האמורפיות הזו שעדינה מביאה בינינו ובין העבודות. המטען האמורפי של הדמיון שלנו. זה שאנו כל הזמן צריכים לסדר. תוך כדי המסע. לאן אנו בעצם אמורים לנסוע לנוע, הדחף הזה, זה גם פרי מטען, היהודי הנודד. יש בעבודה מוטיב של נוודות תגיד עדינה בשיחה בסוף. המעיל שלה הוא מעיל כמו של נוודי הסיי-פיי. נניח בטנק-גירל. אנחנו לא בטוחים שאנו ניצבים על אדמה בטוחה. במגילת העצמאות אין גבולות ברורים של הארץ הזו. נשאיר לאחר כך את הבעיות. עד היום אין פתרון. כשעדינה גרה במטולה וראתה את כל עמקי לבנון, את כפר הקדרים, יש שם אנשים קדרים אמנים כמו דניאל, בעלה הקדר. הטריטוריה לא מפסיקה איפה שעובר הגבול הדמיוני הזה. שהוא בעצם החומר, העובדה בשטח. האדמה היא הדמיון שאין לו סוף עד שהוא חוזר לנקודת ההתחלה בסוף המעגל, כמו עדינה שחזרה שוב לפסל הרצל אחרי שהשלימה סיבוב בגלריות של המתחם התחתון.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

קורסים תחת העומס

על 'יותר – מי – די', פרפורמנס מאת עדינה בר-און ובביצועה.

אז אולי הקופסה השחורה היא לא סתם 'זיכרון', אולי היא גבול. זיכרון מתייחס תמיד לנקודה בזמן. נקודה בזמן שבו הוא לכאורה התרחש. והנקודה בזמן ממנה אנו צופים בו. או אולי במרחב, אומרת עדינה, כשהיא מזמינה אותנו לנוע במרחבי הזיכרון. זיכרון הוא משהו שנחווה אחרת על-ידי כל אחד. כל אחד רואה את הזיכרון וגם את הגבול אחרת. זיכרון הוא שילוב של זיכרון קולקטיבי וזיכרון פרטי. ההביטוס של בורדיה. מה צריך לזכור ומה אני בוחר לקחת, האם אני מסכים או לא עם מה שאני אמור לזכור. גבול הוא גם גבול ההסכמה. הזיכרון מייצר את הקולקטיב, מייצר לו סטרוקטורות, היררכיות, אבני נגף. גבול הוא גם הגבול בין הפנים, האני, והחוץ, החברה. הזיכרון מייצר בית. איפה הבית שלי. לפני הזיכרון, מאחוריו, מצדדיו. עדינה מניחה את אותם שלושה חפצים, כורסא, שולחנון, דגל. בית, בית, חברה. בית, בית, מדינה. לפני, מאחורי, מצדי הקופסה השחורה הזו. מנסה לדייק את המיקום. מנסה להעביר ממקום למקום. כמה דרכים לעבור יש. כמה דרכים להעביר. כמו כל הדרכים לזכור.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת

על 'לאה'/אנסמבל פספורט, 'פני-שטח'/נופר סלע, 'בין לבין'/עדינה בר-און, 'חצאית כאן קודקוד'/ חן לוגסי, עדי דרורי, קרן שפט.

ארבע היצירות שעסקתי בהן כאן, אני מוצאת בהן מעין דוגמה לקול האישה בארבע דורות שונים, איזו אבולוציה הוא עבר, למרות שכל העבודות נוצרו כעת, בשנה שנתיים האחרונות. אבל הן פֶה וקול לדמויות בנקודות שונות בזמן. בד בבד, המסע הזה לגילוי קולה האותנטי של האישה מקביל להתגבשות ולקונקרטיזציה של האתוס או המושג של ארץ ישראל. לאה גולדברג היא היער הבראשיתי, זה שבורא את האישה המשכילה במעבר המאה בכלל, את האישה המגשימה כאישה ואת האישה כחלק מהמעשה הציוני, כמישהי שרוצה לתרום בלי לוותר כהוא זה על עצמה, כמישהי שבוראת את עצמה במקביל לאתוס הציוני שעדיין נבנה. ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממחיר הוויתור על מקום האישה הקלאסי של אשת-איש ואמא. ארץ ישראל כמדינה עדיין לא קיימת. למרות ההתיישבות ועזיבת הגולה, המדינה עדיין בגדר חלום, רעיון שקורם עור וגידים בעקבות מושא של ציווי דתי עתיק יומין, וגם היחס לכאן או לשם לא ברור. גולדברג, כברנר לפניה, נותנת ביטוי להתלבטויות (הלא כל כך מקובלות כבר בזמנה, כאמור). עדינה בר-און, שהתחילה לפעול בשנות ה-70 המוקדמות, מייצגת אישה בתהליכי יציאה מהיער, רגלה נטועה מצד אחד בדמות האישה המדוכאת הקלאסית ומצד שני היא משתמשת במניפולציות חכמות שמראות לנו שמה שרואים מכאן לא רואים משם. בסופו של דבר מתגלה שמי ששולט בעניין זו דווקא היא ולא הגברים, כלומר לא הקהל. היא כבר ממש לא מעוניינת לרצות אף אחד, להתקבל על-ידי אף אחד, כמו שרצתה גולדברג. מבחינת הלוקליות, עדינה פועלת בין לבין, בין מדינת ישראל כמקום קיים ומוגמר, ומלחמותיה כעובדה קיימת ובין אירועים דומים בעולם, עד כדי מחיקת המיקום למעין אין-מקום כמעט תמיד (למעט אולי נוף וראו עיוני בהשלכות הלוקליות במאמרי על היצירה). נופר סלע, הגיעה לדף לבן, היער בוּרַא. וכעת מתחילים לשאול שאלות. ממקום אולי נקי. שום דבר לא ברור מאליו. כל אתוס נתון לבחינה מחדש, בגלל שאנו מבינים שצריך כל פעם לחתום מחדש על הברית, לבדוק אותה שוב, זהו תהליך בחינה שמיועד להפוך אותנו לטובים יותר, לשפר את מה שהתקלקל. לחשב כיוון מחדש. בדו-שיח ולא באקט כמעט מתאבד של גולדברג, או בתחינה ובמניפולציות של עדינה. מעניין שדווקא היא יכולה בעצם לתת לנו הרגשה נוחה לשיחה כזו. יש גם יתרון בהיות האישה סוג של מטפלת טבעית... מישהו ששואל ממקום רגוע ולא לוחמני, אבל גם לא מתחנחן ולא מרצה ולא מתחנן ולא מניפולטיבי. זה מתאפשר, רק בגלל שהמקום שלך כבר הרבה יותר מובטח בשיח, ההקשבה כבר מובטחת לך. זה מתאפשר כי הארץ שלנו, הזכות עליה, ההימצאות שלנו כאן הרבה יותר קונקרטית, ברורה. גם הדיון בה קונקרטי – במגמות גיאוגרפיה ולא במגמות אמנות. או שלפחות אנו מוכנים, רוצים, מתאווים לדון בה בצורה קונקרטית ולא בצורה מרומזת, אמנותית, ערטילאית. הבנות של חצאית כאן קודקוד אפילו לא שואלות. הן קובעות עובדה בשטח. וזה אפילו נראה לנו הגיוני ונכון, אם כי לרגע קצת מוזר. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להתרגל לזה, כי ככה זה. יש נשים לוחמות. נקודה. אבל רגע, האם הן נלחמות כמו גברים או עדיין נלחמות בשביל עצמן. ועדיין, נלחמות על הארץ. המלחמה הזו על הארץ, ביצירה הצבאית לחלוטין הזו, אולי הנשים הופכות שוות זכויות בה (במלחמה, זאת אומרת), אבל היא עדיין ארץ במלחמה. הקיום המלחמתי התמידי הפך למובן מאליו. שום דימוי חלום לעתיד של שלום, שלום עם שכנים, שלום עולמי, כמו שאולי משתמע מהעבודות של עדינה, לא קיים כאן.

המשך לקרוא