תגית: מיצג

על 'זמר לח' / עדינה בר-און

מהי יצירה? יצירה היא יצירת הקשר. היסטורי. גם. קומפוזיציוני. גם. רק להזכיר שזה גם הקשר למרות ששייך לסעיף הקודם. יצירת קשר. עבודה אל מול הנמענים של החיבור מהסעיף הקודם. הם צופים בתהליך היצירה, נהפכים לחלק ממנו. נהפכים מצופים לנצפים. הם לא באמת צופים בתהליך היצירה. הם צופים בהצגה של תהליך היצירה. אבל הם לא מציגים כשהם חלק מהתהליך. גם ההצגה של תהליך היצירה, היא לא בדיוק הצגה ב-100%. יש אלמנטים קבועים מראש ויש כאלו שנוצרים תוך כדי ההצגה. בין המבנה המסוכם מראש והאלתור. בין המבנה המוסכם מראש והצופים המזדמנים, בין המבנה המוסכם והקבלה המזדמנת של הצופים המזדמנים. יצירה היא גם יצירת קשר בין 2 מופיעים. תיאום. עבודה במקביל. התכווננות אחד מול השני, כדי להתאים. לא תמיד מתאים. אבל יוצר עוד שכבה. אחר-כך נראה שמתאים.

על 'באה מנוחה ליגע' של עדינה בר-און

עדינה מספרת במונולוג ההוא בספר, על התגובה של הנהלת "בצלאל" אחרי המופע הראשון שלה שם: "אחרי המופע הראשון נאמר לי במפורש שאני לא יכולה להמשיך לעשות דברים מהסוג הזה. ההנהלה גם הזמינה את הפסיכולוג של 'בצלאל' כדי לראות אם אני שפויה, והוא אכן ציין שאני פורטת על נימים רגישים מאוד אצל הצופה." כעת, אחרי שכתבתי את המאמר על הר אולימפוס אני שמה לב שהתיאור הזה, בהמשך לציטוט הקודם, מזכיר לי את השיר שלי על קסנדרה שכללתי במאמר ההוא. רוצים שנהיה נחמדות, אבל אנו לא יכולות. בבאה מנוחה ליגע עדינה אומרת "אני לא אוותר", "לכבוש", "לא לוותר". "אני לא יכולה". המשפטים קטועים, כמו מתוך שינה ולא ברור למה היא מתכוונת, האם היא לא יכולה לכבוש או לא יכולה לוותר. על מה היא לא יכולה לוותר... לא יכולה לוותר על כיבוש עבודת האמנות, על כיבוש הקהל, או שהיא לא יכולה לכבוש אותם? האם מדובר על ייסוריו הסיזיפיים של האמן הנע בין הרצון לאהבה לרצון להגיד את מה שחשוב לו, גם במחיר אותה אהבה. האם לכבוש את הקהל זה לזכות באהבתו או בתשומת ליבו, בכל תשומת לב: שנאה, אדישות, מבוכה... איך זה קשור לכיבוש האדמה הסיזיפי של גורדון... אני נזכרת במה שקראתי על ברנר. ברנר הכיר את גורדון כשחי במושב עין גנים (היום חלק מפתח-תקווה). כשעלה לארץ, רצה לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, אך לא עמד בעבודת האדמה ונטש אותה במהרה, דבר שתיסכל אותו מאוד. ברנר וגורדון – שני עמודי התווך של העלייה השנייה, ידידים טובים ומנוגדים כל-כך: ברנר הצעיר הפסימי המתלבט, המתייסר, המייאש וגורדון המבוגר, האופטימי, השורשי, המאמין, המנחם. גורדון החל להעלות את הגיגיו החשובים על הכתב בעידודו של ברנר, אך ברנר היה הפה לדורו בסופו של יום. בין שני הקטבים האלו, נעים אי היכולת לוותר על הכיבוש ואי היכולת לכבוש של עדינה. בין ייאוש ותקווה. שבכל זאת ואף על פי כן, תהיה הבנה, תהיה אהבה.   (16.6.16)

עיונים ב"נוף" (המופע) של עדינה בר-און[1]

"החינגות הדיוניסיות כורתות ברית לא רק בין אדם לאדם, הן גם משכינות שלום בין אדם לטבע. מרצונה מעניקה האדמה את מתנותיה, חיות טרף קרבות ופניהן לשלום: נמרים וברדלסים מושכים את מרכבתו עטורת הזרים של דיוניסוס. כל הסייגים הכיתתיים שהציבו המצוקה והשרירות בין בני האדם נעלמו: העבד הוא איש חופשי, האציל והנחוּת מתאחדים באותה מקהלה באככית. בחבורות הולכות וגדלות מתגלגלת לה בשורת 'ההרמוניה של העולמות': בשיר ובמחול מביע האדם את שייכותו לעדה אידיאלית ונעלה יותר: הוא שכח כיצד להלך ולדבר. יתר על כן: הוא חש עצמו מכושף ואמנם נהיה לאחר. כאשר תדברנה החיות וכאשר תניב האדמה חלב ודבש, כן הומה גם מתוכו משהו על-טבעי. הוא חש עצמו כאלוהים, את מה שחי עד כה רק מכוח דימיונו, חש הוא כעת כחלק ממנו. מה לו עתה ציורים ופסלים? האדם לא עוד אמן הוא, הוא עצמו נהפך ליצירת אמנות, הוא מתהלך קסום ומרומם כשם שראה את האלים מתהלכים בחלומו. כוחו האמנותי של הטבע, לא עוד של בני האדם, מתגלה כאן; כאן נלוש החומר הנעלה ביותר, נחצב השיש היקר ביותר: האדם. אדם זה שעוצב על-ידי האמן דיוניסוס מתייחס לטבע כפי שמתייחס הפסל לאמן האפולוני." [פרידריך ניטשה, דיוניסוס ואפולו][2]