על 'מי מפחד מווירג'ניה וולף?' בתיאטרון הבימה.
אלא שכאן גירוש השדים, אינו אקט דתי של עזרה שסופו חזרה בתשובה, אלא אקט של נקמה שמתפוצץ למבצעו בפרצוף, גם אם התכוון לכך. הוא מביא את ציפורני החתול הלבנים כשהוא שר בספרדית פלורס פרה לוס מוארטוס – פרחים למתים. הוא מפוצץ את הסיפור הפנטזיוני על הילד שלהם, לא כרצון לחיות את האמת, אלא כחלק ממשחק. נדמה, שלו ממש לא משנה אם יש ילד או אין. הוא שאינו שאפתן, אינו צריך בעצם חיזוקים להצלחתו, או לכישלונו. הילד הזה יותר חשוב לאשתו השאפתנית והמתוסכלת. והנה הוא גירש את השד, את הילד, האם הוא עזר לה להתפכח, לחיות חיים אמיתיים, או ששבר החלום הוא דבר שהיא אינה יכולה להתמודד איתו. המחזה לא מספר לנו מה הפתרון. אין כאן חתירה לשום ערך. אולי מתוך הבנה, שאובדן הערכים המוצג לנו, העיוות של אותם ערכים הוא הוא המצב. שאין כאן עניין של תיקון, של החזרת סדר על כנו, ואף לא פריעתו. אלבי, בסופו של יום הוא מחזאי אבסורד ומה שהוא רוצה להראות, בהיותו הומוסקסואל, כלומר מבקר חיצוני לא קשור, ובשל כך בעל ראיה אובייקטיבית אולי, שאינה נדרשת לתכתיבים החברתיים החלים על זוגות הטרוסקסואליים, הוא שלא משנה למה נשאף בחיים, הפער בין המצוי לרצוי, הוא האבסורד, אליבא ד'קאמי, תמיד ייקח אותנו למצבים בלתי אפשריים של אלימות בין אישית ובעיות זהות קשות.