על "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית
האופרה לה טרוויאטה של המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי, היא האופרה השנייה הפופולארית ביותר בעולם, אחרי חליל הקסם של מוצרט. כשמדובר ביצירה כל-כך פופולארית, שהועלתה פעמים כה רבות בעבר, עולה תמיד השאלה מה אפשר לחדש? או – האם בכלל צריך לחדש? כי באופרה כמו באופרה, המוזיקה היא בבחינת אקסיומה, וכל מה שנדרש מהבחינה המוזיקלית הוא ביצוע ווקאלי וירטואוזי של המוזיקה שכבר הוכרה כגאונית. השינויים יכולים לבוא, אם כן, בחלק התיאטרוני של האופרה: בבימוי, בתפאורה, בתלבושות, במשחק. האם חדשנות במובן זה תעלה את חוויית הצפייה דרגה אחת או כמה דרגות למעלה, או תדרדר את הכל, גם את המוזיקה הנפלאה?
לה טרוויאטה רצופה בלהיטים אופראיים ידועים שיבטיחו את הנאתם של הצופים וגם ההפקה המעט קיטשית עדיין מציבה הקשר מעניין לסיפור המעשה ומצליחה להעביר מסר מוסרי שיכול להשליך גם על ימינו אנו וגם מסר ארס-פואטי על חווית הצפייה.
מבחינת הביצוע המוסיקלי, לא נצפו נפילות, אך גם לא שיאים גדולים. הזמרים העניקו לנו ביצועים סבירים, אך לא מרטיטים, כפי שיכולים היו להיות. עליהם, עם זאת, חיפו משחק רגיש ומדויק, במיוחד של הסופרן האיטלקיה צ'ינציה פורטה בתפקיד ויולטה, ועבודת בימוי ועיצוב מעניינת. (26/6/11)