תגית: לאקאן

על 'קן הקוקיה' בתיאטרון הקאמרי

באופן גורף, אולי יהיה ניתן לטעון שבקן הקוקיה המשוגע הוא לא העיקר. הוא משל. המהות שלו מנוצלת, מודחקת ובעצם לא קיימת. הוא משל לאנשים הנורמליים, כלומר המערב, בקונפליקט שלהם עם המזרח הטוטליטרי, הצוות המטפל, או בעצם האחות ראטצ'ד. השיטה של הפיקוח ההדוק על החוסים כמשל לפיקוח המדינה הטוטליטרית על אזרחיה. כמה פעמים במהלך ההצגה כתבתי לעצמי בפנקס 'צפון קוריאה'. זו המדינה היחידה שנשארה היום, מהסדר ההוא ששלט אז בכל מזרח אירופה. להבדיל, במרה/סד קיים שימוש בשיגעון, אם כי באופן אולי הפוך ב-180 מעלות. כאן המשוגע, בהיותו במחזה בתוך מחזה, בהיותו אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים, נהיה שפוי. הוא מסמל את השפיות, את הדיון במהות החיים, מול המשוגעים והנורמליים שלהם מוצג המחזה (בתוך מחזה). אבל וייס/ברוק לא מסתפקים בזאת. שני הרבדים של המחזה, המחזה החיצוני והמחזה הפנימי מאפשרים חיבורים שאפשריים רק במחזה פנטסטי. החיבור בין המחבר דה-סד והדמות שיצר ז'ן-פול מרה, שהיה פעם דמות אמיתית (אולי סד הכיר אותו), אבל כעת הוא ייצוג שלו. ובתורם שתי הדמויות, האמיתית של דה-סד והמיוצגת של מרה, שתיהן מיוצגות על-ידי שחקנים. מעבר לזאת, יש לנו חיבור בין דה-סד וקולומייה (גם הוא דמות במחזה), בדיון אודות מהות הטיפול ומשחקי הייצוג. אולי כמו מק'מרפי והאחות ראטצ'ד. אלא שפה לא מדובר במלחמה אלא בשיתוף פעולה. דרך-אגב, הדיון של דה-סד על החיים, אינו עם המשוגע שמגלם את מרה, אלא עם מרה עצמו. גם כאן בעצם, המשוגע, הוא ייצוג של כל דבר חוץ מהדבר עצמו. בעצם, כל דיון שיערך על משוגעים אינו נערך עם המשוגע, או על המשוגע, אלא על איך שאנו רואים את המשוגע. משוגע קיים אצלנו רק כייצוג. כייצוג של מה שאנו לא רוצים להיות, או כמשהו שאנו רוצים להיות, או כשמשהו שמסמל איזשהו שינוי שאנו צריכים לעבור. בעצם כל הדיון על המשוגעים באשר הוא, הוא דיון בינינו לבין עצמנו על עצמנו.