על 'לאה'/אנסמבל פספורט, 'פני-שטח'/נופר סלע, 'בין לבין'/עדינה בר-און, 'חצאית כאן קודקוד'/ חן לוגסי, עדי דרורי, קרן שפט.
ארבע היצירות שעסקתי בהן כאן, אני מוצאת בהן מעין דוגמה לקול האישה בארבע דורות שונים, איזו אבולוציה הוא עבר, למרות שכל העבודות נוצרו כעת, בשנה שנתיים האחרונות. אבל הן פֶה וקול לדמויות בנקודות שונות בזמן. בד בבד, המסע הזה לגילוי קולה האותנטי של האישה מקביל להתגבשות ולקונקרטיזציה של האתוס או המושג של ארץ ישראל. לאה גולדברג היא היער הבראשיתי, זה שבורא את האישה המשכילה במעבר המאה בכלל, את האישה המגשימה כאישה ואת האישה כחלק מהמעשה הציוני, כמישהי שרוצה לתרום בלי לוותר כהוא זה על עצמה, כמישהי שבוראת את עצמה במקביל לאתוס הציוני שעדיין נבנה. ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממחיר הוויתור על מקום האישה הקלאסי של אשת-איש ואמא. ארץ ישראל כמדינה עדיין לא קיימת. למרות ההתיישבות ועזיבת הגולה, המדינה עדיין בגדר חלום, רעיון שקורם עור וגידים בעקבות מושא של ציווי דתי עתיק יומין, וגם היחס לכאן או לשם לא ברור. גולדברג, כברנר לפניה, נותנת ביטוי להתלבטויות (הלא כל כך מקובלות כבר בזמנה, כאמור). עדינה בר-און, שהתחילה לפעול בשנות ה-70 המוקדמות, מייצגת אישה בתהליכי יציאה מהיער, רגלה נטועה מצד אחד בדמות האישה המדוכאת הקלאסית ומצד שני היא משתמשת במניפולציות חכמות שמראות לנו שמה שרואים מכאן לא רואים משם. בסופו של דבר מתגלה שמי ששולט בעניין זו דווקא היא ולא הגברים, כלומר לא הקהל. היא כבר ממש לא מעוניינת לרצות אף אחד, להתקבל על-ידי אף אחד, כמו שרצתה גולדברג. מבחינת הלוקליות, עדינה פועלת בין לבין, בין מדינת ישראל כמקום קיים ומוגמר, ומלחמותיה כעובדה קיימת ובין אירועים דומים בעולם, עד כדי מחיקת המיקום למעין אין-מקום כמעט תמיד (למעט אולי נוף וראו עיוני בהשלכות הלוקליות במאמרי על היצירה). נופר סלע, הגיעה לדף לבן, היער בוּרַא. וכעת מתחילים לשאול שאלות. ממקום אולי נקי. שום דבר לא ברור מאליו. כל אתוס נתון לבחינה מחדש, בגלל שאנו מבינים שצריך כל פעם לחתום מחדש על הברית, לבדוק אותה שוב, זהו תהליך בחינה שמיועד להפוך אותנו לטובים יותר, לשפר את מה שהתקלקל. לחשב כיוון מחדש. בדו-שיח ולא באקט כמעט מתאבד של גולדברג, או בתחינה ובמניפולציות של עדינה. מעניין שדווקא היא יכולה בעצם לתת לנו הרגשה נוחה לשיחה כזו. יש גם יתרון בהיות האישה סוג של מטפלת טבעית... מישהו ששואל ממקום רגוע ולא לוחמני, אבל גם לא מתחנחן ולא מרצה ולא מתחנן ולא מניפולטיבי. זה מתאפשר, רק בגלל שהמקום שלך כבר הרבה יותר מובטח בשיח, ההקשבה כבר מובטחת לך. זה מתאפשר כי הארץ שלנו, הזכות עליה, ההימצאות שלנו כאן הרבה יותר קונקרטית, ברורה. גם הדיון בה קונקרטי – במגמות גיאוגרפיה ולא במגמות אמנות. או שלפחות אנו מוכנים, רוצים, מתאווים לדון בה בצורה קונקרטית ולא בצורה מרומזת, אמנותית, ערטילאית. הבנות של חצאית כאן קודקוד אפילו לא שואלות. הן קובעות עובדה בשטח. וזה אפילו נראה לנו הגיוני ונכון, אם כי לרגע קצת מוזר. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להתרגל לזה, כי ככה זה. יש נשים לוחמות. נקודה. אבל רגע, האם הן נלחמות כמו גברים או עדיין נלחמות בשביל עצמן. ועדיין, נלחמות על הארץ. המלחמה הזו על הארץ, ביצירה הצבאית לחלוטין הזו, אולי הנשים הופכות שוות זכויות בה (במלחמה, זאת אומרת), אבל היא עדיין ארץ במלחמה. הקיום המלחמתי התמידי הפך למובן מאליו. שום דימוי חלום לעתיד של שלום, שלום עם שכנים, שלום עולמי, כמו שאולי משתמע מהעבודות של עדינה, לא קיים כאן.