תגית: אלה וסילביצקי

בעקבות 'הדיאלוגים של הכרמיליטיות' מאת פרנסיס פולנק, באופרה הישראלית

אחד הדברים שהטרידו אותי באופרה היא הניסיון להבין האם בלאנש מובלת על-ידי כוח חיצוני, בעיקר דחף לרצות את כולם ולהיות "בסדר", או שהיא מונעת על-ידי רצון פנימי שלה. יש כאן שני מישורים, מצד אחד, היא הולכת נגד רצון אביה שתינשא והופכת לנזירה, אם כי זה עדיין בגדר המקובל מבחינה חברתית. מצד שני, היא נדרשת להחליט אם היא תישא בצייתנות המצופה ממנה במנזר. בשיחת הקבלה שלה, אם המנזר מצווה עליה שלא משנה מה יקרה אל לה לוותר על פשטותה, על מתיקותה ועל כפיפותה לרצון האלוהי. הקדושים לא תמיד עמדו בפיתוי. הם לא התמרדו כנגד טבעם. המרד הוא תמיד עבודתו של השטן. ומעל הכול, לעולם אל לה לתעב את עצמה. כבודה נמצא בידי אלוהים ושם הוא בטוח יותר מאשר בידיה... כעת, האם מרד בציווי הזה היא התפתות לחטא... ובכלל מי מחליט מהו הציווי האלוהי... אם המנזר...

אפשר לראות את התנהגותה של בלאנש כמשהו לחלוטין ריאלי. היא מזהה את התסיסה ברחוב ואת הסיכון לחייה ולחיי שכמותה ובוחרת לברוח למקום שנחשב עד כה בטוח בעת מלחמה. ועדיין מצד שני, יש כאן גם ניסיון להגיע לשלווה ולביטחון רוחניים. אנו רואים שמה שמניע את בלאנש הוא קודם כל התשוקה לחיים ולכן היא מסרבת בתחילה לנדר ברית המוות. היא פרגמטית. אבל, כאשר היא מבינה שאין לה בעצם מפלט מהמוות כיוון שהוציאו להורג את כל האצילים, כולל את אביה, וימצאו גם אותה למרות שהיא מתחבאת כמשרתת, היא בוחרת למות בתנאים שלה ולהאדיר את המוות שלה במעטפת של אמונה דתית מנחמת.

מצד שני אפשר לומר שבלאנש לא יכלה לעמוד בלחץ החברתי-דתי של אחוות הנשים, בשם ערך הצייתנות המתחייב ממעמד הנזירה שקיבלה על עצמה, ונכנעה להחלטת הרוב ולכן בסופו של יום, היא בכל זאת אישה מרצה. אבל עדיין כקבוצה של נשים, בכל זאת אפשר למצוא פה את המאפיין הגותי של משיכה "לדמויות של נשים פגיעות ולניצחון האפשרי שלהן על מה שנדמה ככוח שאין להביסו."

על האופרות 'אלקו' ו'קוולריה רוסטיקנה' באופרה הישראלית.

אני רוצה לבקש סליחה מחבריי היקרים הזמרים וסליחה עוד יותר גדולה מרחמנינוב וממסקאני, אבל אחרי שחזרתי מהאופרה הישראלית, אני חייבת לשאול כעת: מה זה? שאם במערכה הראשונה היו דמויות לא מזוהות, שאולי חשבתי שהן אמורות להיות אילוסטרטיביות, למרות שיש גבול לכמה אילוסטרטיביים צריכים להיות, או אפשר להיות, ופה עברו כל גבול, אז במערכה שנייה הסתבר שהן בכלל לא שייכות לפה אלא רוחות רפאים מהמערכה השנייה. כלומר מהאופרה השנייה שהתעקשו פה להדביק בכוח לזו הראשונה. ואם תהיתי מה סיפור על שבט נודדים צועני עושה מתחת לכנסייה נוצרית עם צלב, אז התברר לי במערכה השנייה, שבכלל לא הבנתי ושהתפאורה בכלל לא שייכת לאופרה ההיא אלא רק לזו, אבל לחסוך תפאורה, סליחה כדי ליצור רצף אחד, למה רצף, איזה רצף, מה מתרצף פה בכלל, החליטו באמצע האריה של המקהלה עם סנטוצה, נניח שהיא היתה טובה, להפריע לנו ולעורר את הרוחות מהמערכה הראשונה שבתחילה הם רוקדים וולס, מה לצוענים ולוולס, האם כי בייתו אותם במוות, כלומר גאלו אותם, אלוהים יודע ממה, ואז הם הולכים יד ביד דרך המקהלה לעבר הכנסייה, מה לצוענים ולכנסייה בכיכר העיר, הם חיים מחוץ לערים, הם האאוט-קאסטס, כאילו היו נורמה והמאהב המתקרבן שלה, שרצו ביחד אל האש. בסדר אני בחורה גותית, אבל יש רוחות ויש רוחות… מה שהיה במערכה ראשונה צריך להישאר במערכה ראשונה. אז מה אם הבעל הרג את האישה והמאהב, זה קורה בכל אופרה שנייה בערך, גילו את אמריקה. הבעיה היא שזה אפילו לא אותו דבר כי אצל הצוענים כמו שאנו מבינים טוב מאוד אין דבר כזה אהבה עד המוות. בחייה הקצרים זמפירה כבר החליפה (לפחות) 3 מאהבים וקרוב לוודאי שגם בצועני הצעיר היתה מואסת אחרי זמן מה, כמו כרמן, שמזהירה מראש את ז'וזה שזה יהיה קצר, כך מזכיר לנו אפילו דוד זבה בסרטון היח"צ שהפיצה האופרה. מה לה ולסנטוצה שבאמת רוצה אהבה מעתה ועד עולם.

על האופרה 'חליל הקסם' באופרה הישראלית.

הדיון במטא-וורס בהקשר של The Uncanny Valley מציף לאחרונה את הרשתות. ולגבי ההפקה הזו אפשר לטעון שכאשר עורערה האשליה, נפגם החיקוי המושלם של הזמרים את הדמויות, נכנסנו לטווח הזה של 'עמק המוזרות'. אי ההזדהות שלנו עם הדמויות לא נובעת רק מסיפור קלוש, מההורדה של כל האלמנטים העלילתיים שיכולים לפתח את הדמות, אלא גם מהמצב הפיזי שנוצר כאן, שבעטיו הן המופיענים והן הדמויות בעצם נמצאים בלימבו שבין אובייקט וסובייקט.

אולי זה תרגיל מעניין שמנבא את העתיד. יצירה נגזרת שיכולה לקבל חיים משלה. הבדידות והדיכאון הם המגפה של המאה ה-21 כך אומרים. הבעיה היא שההפקה הזו מתיימרת להיות אופרה של מוצרט והיא לא. אולי פאנפיקשן. כי המוסיקה שהיא חזות הכל בעיני היוצרים, זה אולי רעיון יפה, הייתי שמחה אם זה היה בא לידי ביטוי, אבל כאן כל מה שקיבלנו זו בדידות שפוגמת במוסיקה. כי כאמור בסופו של יום לא המוסיקה, או האהבה, יכולות להשיב פה את הסדר על כנו. סדר נכון, של הטבע, של חוכמה והגיון, שניצחו באופרה של מוצרט, לא הולך להיות כאן בכלל. העתיד נראה מפחיד לא רק בכאותיות שלו, בסיוט שאפילו היוצרים של ההפקה לא נתנו לנו ממש להתעורר ממנו, אלא גם בסדר החדש שמגיח באופק.

על 'דולי הפנינים' באופרה הישראלית

אולי יותר משהקונספט של ההפקה הזו מנסה לסייע לקהל פוטנציאלי לצלוח את האופרה הזו מבלי להשתעמם, הוא בודק, אולי בלי כוונה מוקדמת, המון שאלות חשובות באסתטיקה של אמנות גבוהה ונמוכה ומאתגר את מוסכמות התיאטרון, עד שנשאלת השאלה אם בכלל אפשר בכלל לשדך בין אופרה ובין עולם תוכניות הריאליטי. ולא מדובר בריאליטי זמרה שבו מתחרים זמרי אופרה על תפקיד בהפקה (היתה פעם תוכנית כזו, באמת). איפה הקשר בין העולם החלומי והמתוק של האופרה לעולם המנוכר, הטכני כל-כך, התחרותי והמבוקר על-ידי ההפקה כמו גם על-ידי הקהל 24/7. הרי החוויות שכל ז'אנר מזמן שונות כל-כך. למה עלינו להתמכר פה? לרומן של משרתות על אהבה גדולה מהחיים, על הקרבה וחברות עד מוות, לאידיאל נעלם שאיש לא יכול להשיג או לתצוגה נלעגת של אנשים שמציבים בפניהם אתגרים מגוחכים ובגיחוך יותר גדול הם לא עומדים בהם, אנשים שאנו נהנים לצחוק עליהם (וגם לא אכפת לנו להרוג אותם), כי הם נראים לנו בזויים ונחותים מאיתנו? האם אנו צריכים לשאוף לחוויית הנשגב שבה אחרים אומרים לנו לשאוף למשהו לא מושג או לחוויה הנרקסיסטית שבה אנו הכוח, אנו קובעים ואנו גם מתעדים את מעשה ידינו, גם אם זה לינץ' בזוי, או שיימינג נתעב, או סתם שותפות בתעלולי ההפקה המתעתעת והמשחקת ללא רחם במשתתפים התמימים המובלים על-ידה לאבדון, ולו רק על-ידי סמסים. אם הבימאית רצתה להגיד משהו על אז ועכשיו, ולא ברור אם היא באמת חשבה על זה, היא התדפקה על הדלת הלא נכונה. שכנעה את המשוכנעים, או סתם הטרידה אותם.  (03/07/2016)