יחסי מדינה-חברה בישראל: היבט ביקורתי

בעיני אזרחים ישראלים מצויים - קוראי "ידיעות אחרונות" וצופי ערוץ 2 – החברה הישראלית נתפסת כ"ישות יהודית" הומוגנית הנאבקת על קיומה נגד "העולם הערבי", הזר האחר הניצב מולה. אולם אם נבחן את החברה הישראלית באופן מקיף ומעמיק יותר, נראה שרק התעמולה הישראלית מציגה את החברה הישראלית כך.

כל חברה אנושית מבוססת על שילוב וחיברות של היחידים והקבוצות המרכיבים אותה במסגרת הנורמטיבית והמוסדית שלה. המסגרת הנורמטיבית והמוסדית של החברה התעשייתית המודרנית היא מדינת הלאום המודרנית. הטענה העיקרית של מאמר זה היא אפוא שהחברה הישראלית לא מצאה את אמצעי החיברות והאינטגרציה ההכרחיים לכינונה, על כן היא עדיין חברה שסועה מבחינה חברתית ותרבותית.

כישלונה של מדינת הלאום הישראלית טמון באי רצונה לשלב ולהכיל את החברה הפלסטינית המקומית ואת קהיליות המהגרים המזרחיות שהגיעו לישראל לאחר קום המדינה. מדינת ישראל, כמו צפון אירלנד, היא "מדינה ללא קונסנזוס".

הקבוצה הישראלית הוותיקה ניסתה אמנם לקלוט ולהטמיע בתוכה את המהגרים המזרחים, מתוך שאיפה ליצור עם ישראלי-יהודי חדש. המדיניות בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הייתה מדיניות של "מיזוג גלויות" ו"כור היתוך". אלא שבמדינת ישראל הצעירה, בתנאים של מצור ומלחמה עם התושבים הפלסטינים והמדינות שמסביבה, תהליך המיזוג והחיברות הלאומי לא נעשה מתוך רצון, באופן מלא והדרגתי, כתכלית לשמו, אלא בעיקר כאמצעי להוצאתם ולהרחקתם של הפלסטינים מן החברה הישראלית החדשה.

נראה שההפנמה של השיח הלאומי היהודי האנטי ערבי מעידה על קליטתו ועל השתלבותו של הציבור המזרחי במערכות של הזהות הישראלית החדשה, אך הפרדוקס הוא שההפנמה של השיח הישראלי האנטי ערבי הייתה בעת ובעונה אחת הפנמה של הזהות הישראלית הוותיקה שהדירה את הזהות המזרחית של אותו ציבור. באופן לוגי והיסטורי, המהגרים המזרחים לא יכלו לאמץ את הזהות הישראלית, אשר ראתה את עצמה מנוגדת לזהות המזרחית הערבית, מבלי לאבד בד בבד את הזהות המזרחית היהודית שלהם, שכן, עד הקמת מדינת ישראל, היהדות המזרחית הגדירה את עצמה באופן קהילתי, מסורתי ופרה-לאומי בקרב או לצדם של העמים הערביים במדינות שבהן שכנו היהודים. הרעיון של הלאומיות היהודית המבוסס על איבה לעולם הערבי היה על כן, בהכרח, ביטוי של ביטול והתנכרות עצמית של התודעה היהודית המזרחית בישראל. שני המרכיבים הללו - הזהות הישראלית ההגמונית-הלאומיות היהודית, הקשורה להיסטוריה הציונית המזרח אירופאית, והקונפליקט עם הלאומיות הפלסטינית והערבית, הקשור להוויה הציונית-ישראלית - הגדירו את היישוב הציוני עוד לפני הקמת המדינה ואינם מבטאים את הזהות האותנטית של היהדות המזרחית.

השפה העברית שימשה אף ככלי להעדפת האליטה הוותיקה. שפתו של "היישוב" הציוני הוותיק בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה נכפתה מלמעלה למטה על קהיליות המהגרים החדשות בתור השפה הרשמית של המדינה. להלכה, התרבות העברית החדשה איחדה את החברה הישראלית. למעשה, היא ביססה את העליונות ואת השליטה של הקבוצה האירופאית הוותיקה ודחקה את הקבוצות המזרחיות, דוברות הערבית, לשולי החברה. זאת להבדיל מהשפות הלאומיות האירופאיות, שבהן המצאת הדפוס וההתפתחות של העיתונים ושל הספרות הכתובה הפכו את הדיאלקט של השפה המדוברת לשפה לאומית אחידה (אנדרסון, 1983). התרבות הלאומיות צמחה שם מלמטה למעלה, בתור סינתזה של התרבויות האתניות השונות.

בתנאים של קונפליקט עם הלאומיות הפלסטינית, הזהות הלאומית החדשה נבנתה בעיקר כתשליל של האויב הפלסטיני שיוצג כ"ערבי" מסורתי, מפגר ואלים. "הערביות" נתפסה כ"אחר" השונה מהישראליות המערבית המודרנית: "מסתורית, קופאת על שמריה ונחותה באופן מוחלט" (סעיד, 1978). מלכתחילה, אם כך, היה מיקומם של המזרחים בעייתי בתהליך הקמתה של מדינת הלאום הישראלית, מכיוון שתרבות בית האב שלהם הייתה מזוהה עם העולם המזרח תיכוני "האחר, המאיים, הניצב ממול".

תהליך החיברות הישראלי לא נעשה אפוא מלמטה למעלה, כאשר הקהילות היהודיות המזרחיות מתעלות ומשתלבות במערכת החברתית הישראלית. נהפוך הוא, ההוויה והתרבות של הקבוצה הישראלית הוותיקה נכפתה על היהודים המזרחים שהגיעו לאחר הקמת המדינה. כך, לאחר 60 שנים, הציבור המזרחי ניצב עדיין ברובו בשולי החברה הישראלית בתור אובייקט הנתון לניצול כלכלי, לאפליה חברתית ולמניפולציה פוליטית ותרבותית בידי האליטה הישראלית הוותיקה, המזוהה עם המערכת הנורמטיבית והמוסדית של המדינה.

נראה שהמעמד הבעייתי, הדו-כיווני של הציבור המזרחי במסגרת הישראלית בא לביטוי בעלייה המטאורית של מפלגת ש"ס לאורך שנות ה-90. סוד כוחה של ש"ס טמון בכך שהיא איננה מפלגה פוליטית בלבד, אלא גם ובעיקר מסגרת תרבותית מסורתית המבטאת את תחושת הניכור, הזעם והמחאה של הציבור המזרחי המסורתי נגד המערכות של מדינת הלאום הישראלית שהשאירו אותו מאחור. אלא שש"ס היא גם מפלגה ישראלית לכל דבר, השותפה במידה רבה לניצול ולמניפולציה הפוליטית והתרבותית של אותו ציבור מזרחי. נראה שש"ס היא מבטאת אותנטית של התרבות היהודית המזרחית וסוכנת של הפוליטיקה והאידיאולוגיה הישראלית ההגמונית בקרב הציבור המזרחי, גם יחד.

כאמור, האידיאולוגיה הלאומית היהודית השלטת מטשטשת את ההפרדה בין מדינה ובין חברה בישראל. כפי שהסביר קימרלינג (1985), באופן היסטורי, המדינה אכן הוקמה מלמטה למעלה בידי חברת המהגרים היהודים שהתיישבה בפלסטין. אולם, לאחר הקמת המדינה ב-1948, היא הפכה בהדרגה לגוף שלטוני אוטונומי ובעל עוצמה הניצב כנגד ומעל החברה. האוטונומיה והעוצמה של המדינה מתבטאות בעיקר ביחסה הדכאני לתושבים הפלסטינים המקומיים ואגב כך גם להמוני המהגרים היהודים שהגיעו בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה.

הטענה שלי היא, אם כן, שמדינת ישראל היא מדינה של האליטה האירופאית הוותיקה השולטת עד היום בכל מוקדי העוצמה של הפוליטיקה והחברה בישראל, אליטה המבססת את שלטונה על אידיאולוגיה לאומנית יהודית ועל המניע הפרוזאי עתיק היומין של מה שניטשה כינה "הרצון לעוצמה". ההגדרה היהודית של המדינה מלמדת על תפיסה שמרנית של החברה. בפרפרזה על דברי רוסיטר (1968) אפשר לומר שהתשובה של השליטים השמרנים מחפשת את ההגדרה של המדינה בזהות התרבותית היהודית המצויה. לעומת זאת, התשובה הרדיקלית מחפשת זהות פוליטית משותפת המבוססת על עיקרון תבוני אוניברסלי השווה לכל נפש, כלומר אזרחות פוליטית שבה ובאמצעותה מתבטל בהגדרה המעמד הנפרד של הקבוצות התרבותיות השונות. כך המפגש הדיאלקטי הנעשה בתחומה ובאמצעותה של הזהות הפוליטית, כזהות שלישית משותפת, מבטל בהכרח את מעמדה ההגמוני של הקבוצה היהודית כקבוצת הרוב הקובעת את אופי המפגש והיא מורדת לדרגה שכונתה על-ידי הגל "אחד מהשניים". המאבק של הפלסטינים ושל יתר המעמדות והקבוצות של החברה הישראלית נגד שלטון האליטה הישראלית הוותיקה איננו מאבק אתני-תרבותי הפונה לאחור, כפי שטוענים חסידי הרב-תרבותיות, אלא מאבק פוליטי הפונה לעתיד. מאבק למען הפיכתה של מה שגלנר מכנה "האידאוקרטיה" היהודית השלטת למדינה דמוקרטית רפובליקנית, כלומר, מדינה המבוססת על ערכים אוניברסליים, סולידריות חברתית והשתתפות אזרחית.

ביבליוגרפיה: