על 'הרקוויאם הגרמני' של ברהמס בסדרה הליטורגית באופרה הישראלית
זו לא פעם ראשונה שאני מהללת את הסולנים ויורדת על המקהלות. לפחות היום נתנחם במנצח מצוין. ובכל זאת, עם הורדת המסך על הסדרה הליטורגית, אני חושבת שצריך לבצע היערכות מחודשת ולהחזיר אותה. מדובר ביצירות היפות ביותר ברפרטואר. אלו בדיוק היצירות שאנו פשוט רוצים לשמוע שוב, רק שביצוע יהיה טוב. יותר מזה אנחנו לא צריכים. אולי כדאי באמת לבדוק איך מכניסים מקהלות שיישמעו טוב באולם הזה, מבחינת האקוסטיקה וגם מבחינת רמת המקהלה, כדי שנוכל ליהנות באמת מהיצירות הכה מרגשות, כמו למשל הרקוויאם המאוד מפורסם ואהוב של ברהמס שלפנינו. בואו נחזיק ידיים ונתפלל לטוב. ככה היינו צריכים להרגיש לשמע היצירה הזו. עסקנו בטכניקה. שוב. אני משעממת את עצמי. רוצים מקהלה נורמלית. מה כבר ביקשתי.
הסאטיר בקונצרט
יש לנו טורנדוט
על 'טורנדוט' עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית
זוהי הפעם הראשונה שאני נוכחת בקונצרט של הפילהרמונית בתור מבקרת ואולי בגלל שאני חדשה יצא שיותר מאשר אהיה כאן מבקרת מוזיקה, נגזר עליי להיות מבקרת אקוסטיקה של היכל התרבות לאחר השיפוץ. שורה 21 כסא 50. זה המקום שלי. לא שמעתי את פינג-פונג-פאנג. קצת את הבריטון הרמן אולברה בתפקיד פינג, לא את הטנורים פאנג-פונג בנפרד ולא את כל האנסמבל ביחד. וזה חבל, כי יש להם חלקים חשובים ונרחבים באופרה, בתחילת המערכה השנייה ובמערכה השלישית כשהם מנסים לשכנע את כלאף לשתף פעולה. באותה מידה היה לי קשה להתרשם מהסופרן הישראלית הבינלאומית חן רייס, שלשמוע אותה חיכיתי, מפני שאם קולה עוד איכשהו נשמע באריה הראשונה שלה Signore, ascolta הוא כמעט ולא נשמע בכלל באריית ההתאבדות הסוערת ורוויית הניואנסים Tu che di gel sei cinta, החשובה כל-כך. גם הטנור גרגורי קונדה האמריקאי ככלאף, היה לא אחיד, לפעמים זורח ולפעמים נבלע. בסופו של יום, אין ספק שיש כאן בעייה אקוסטית עם הקולות הקלים. בעיית תדרים קצרים שמדוכאים ונבלעים עד שהם מגיעים למרום מושבי זה. שהרי את כל הקולות הגדולים שמענו מצוין. הבס ליאנג לי הרגיש והמרגש בתפקיד טימור, הטנור גיא מנהיים היקר והמוכשר בתפקיד אקטום, שהנפח והעומק של קולו הצילו אותו מלהיבלע. הבאס אברמו רוסלאן בתפקיד המנדרין היה בסדר וכאמור ילנה פנקרטובה, טורנדוט, שקולה האדיר פילח ללא בעיה את האולם המחודש של היכל התרבות. אבל גם אם לכאורה שמעתי אותם, אני לא בטוחה שלגמרי שמעתי אותם. מי ידוע כמה אוברטונים אבדו בדרך מהבמה ועד השורה ה-21.
פיוז'ן
על קונצרט מס' 4, אלכסנדר נבסקי, בסדרה הליטורגית
ולמרות שכל היצירות בקונצרט זה מעניינות ומרתקות, במיוחד נהניתי מהמגניפיקט עברי, בעיקר כי לרוב לא שומעים יצירות חדשות ומקוריות, שלא רק שהן מעניינות ורעננות, אלא שהן גם בוגרות ומורכבות ובלתי צפויות ומעבירות קשת רחבה של רגשות, מהומור ועד כאבי הלידה, ששרות בנות המקהלה. פיוז'ן נפלא ומרתק של שלל ז'אנרים שמתעלה מעל מעמד קטלוג ולוקח אותנו למסע לא בארץ המוזיקה אלא בתוך עצמנו, עצמנו האישי ועצמנו הקולקטיבי. התזמור מרתק. יש כאן תזמורת סימפונית מלאה, שבחלק מהזמן היצירה עושה בה שימוש "קלאסי" ואז גם גורמת לה לנגן נגד הז'אנר, לא רק בשל תוספת כלים שאינם שייכים להרכב המקובל של תזמורת כזו, בעיקר בגזרת התופים וכלי ההקשה. מעבר לזאת, כמו בהזרה ברכטיאנית, המלחינה ציוותה לכל טקסט לחן שאינו בגזרת הז'אנר המצופה או המתבקש לאותו קטע. במיוחד הופתעתי ועם זאת נמלאתי נחת מהלחן שהוקצה לשורות מתוך השיר של רילקה. קטע שלרגע נשמע כמו מיוזיקל ולרגע ערבי עם סנר וכלי הקשה דומיננטיים. סוף היצירה בוחן בעצם את הקשר בין שירה ודיבור בקטע מרתק שמתחיל בכריזה של סולנית את משפט הסיום של הקטע קינה "מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני", ממשיך בחזרה קקפונית על טקסט המגניפיקט הלטיני, בליווי קקפוניה תזמורתית מתאימה וסופו בדיבור כאמור של קהל פטפוטי. אבל זה לא נגמר כאן. הסיומת בכל זאת כולה רעש וצלצולים וחצוצרות. בתרועה רמה. של התזמורת. מי ניצח במלחמת המוזיקה המאוירת הזאת. אנחנו. וקראנו להם לחזור להשתחוויה 3 פעמים או 4. מגיע להם.
דובדבן ללא קצפת
על קונצרט 'שירת ההלל של מנדלסון' במשכן לאמנויות הבמה
שתי היצירות של מנדלסון שלפנינו הן פנינים מתוך הרפרטואר למקהלה. גדולים ממני העניקו להן את הכבוד להיקרא הממשיכות הישירות של העבודות של הנדל, האחיות הצעירות של המשיח ויהודה המכבי. שום דבר מזה לא ניכר בביצוע שלפנינו. תמיד, אבל תמיד, היצירות בסדרה הליטורגית יקומו ויפלו על הביצוע המקהלתי. ולמרות שאני טוענת שוב ושוב לבעייתיות של מקהלות החובבים בארץ, אני אחוזת געגועים כעת לביצוע הלא-רע בכלל של המקהלה בקונצרט סטבט מאטר של דבוז'ק, וזה לנוכח המקהלה הגדולה הזאת שלפנינו, מקהלת לאודמוס טה משטוטגרט, שהגיעה לארץ עם המנצחת ועם סולנים (הטנור ואחת מסופרניות המשנה); הנה, חשבתי, נזכה לשמוע מקהלה כמו שצריך, גם כשהיא מצוותת למקהלה ישראלית, מקהלת אורטוריו ירושלים. ואוי לאותה בושה. מזמן לא שמעתי מקהלה כל-כך תפלה. חיוורת, עם דיקציה לא ברורה בעליל, כמעט ללא שום מעברי דינמיקות. הסולנים המצוינים והתזמורת שנכנסה לפוקוס בחלק השני, לא יכלו לחפות על הבור שנפער בגלל המקהלה המאוד בעייתית. ואז חלקים שלמים ביצירות האלו הלכו לאיבוד. מה שמרכזי במקור הפך למישני, והבסיס לדובדבן שבעוגה נשמט. אז אולי היתה לנו עדנה בקטעי הסולו ובקטע האינסטרומנטלי, אבל בלי מקהלה כמו שצריך, לא היה בכוחם של כמה חלקים עשויים היטב להעיד על השלם.