הסאטיר במחול

על היצירה 'קסטור' מאת אבשלום פולק, תיאטרון מחול אבשלום פולק.

יש כאן בחינה, אולי, של כל מה שאפשר לעשות עם חפץ זה או אחר. נניח הקובייה, היא מושב, היא אבן בניין, בגדלים שונים, היא גם ראש מרובע. שתקועים בו, ושגם עמידה על הראש לא משחררת ממנו, אולי תוקעת עוד יותר. אני מנסה לעשות פה ביקורת פורמליסטית, אבל אנו עדיין תקועים במסמנים. זה מזכיר לי עטיפות של תקליטי להקת The Residents ששנים רבות הופיעו עם חליפות white tie, ועם כיסוי ראש דמוי עין ענקית ועליה כובע צילינדר. נניח כמו על עטיפת האלבום שלהם אסקימו. וזאת כדי לשמור על אנונימיות. כאשר צופים ביצירה שמתקיימת רק בשעת תנועה, קשה להיות עד כדי כך פורמליסט, למרות שזה אפשרי, כמו שראינו במופע של לוסינדה צ'יילס, בפסטיבל ישראל לפני כמה שנים, אבל זאת, כאשר הצורה התייחסה למדיום הריקודי-תנועתי ולא למדיום אחר, כמו ציור או פיסול. שאז אנו במסגרת תיאטרון חפצים ושוב עוסקים ביחסי גומלין בין החפץ לאדם. קשה להיות פורמליסט תנועתי בהקשר כזה. אבל אני רוצה לציין את העבודה עם הכוסות, כאשר המופיענים מנסים להתוות את המרחב של מופיענית נוספת, כמו אלקטרודות שמסמנות תנועה, אולי, כאשר לא ברור, בסופו של יום, אם ברצונם באמת לתפוס אותה או לייצר קומפוזיציה מעניינת בה היא תשתלב (גם היא מחזיקה בזוג כוסות), אם היא מופעלת או מפעילה, או בהמשך שרשרת הכוסות שנעה בגלים שיצרו המופיענים, שגם ידעה להתנפץ (ניפצו אותה) ולהתפזר במרחב. והיה גם הניסיון להציג את כל התנועות שאפשר לעשות עם מקל/מוט, למשל לחתור, כמו בסירה, להתהלך בעזרתו כמו מקל הליכה, כשמתהלכים על הברכיים כמו מוגבל, למשל (עוד מסמן, קשה להסיר אותם לחלוטין). להכות את עצמך עם מקל. להכות אולי מישהו אחר. להזיז מישהו עם מקל. להניע מישהו עם מקל. ליישר מישהו עם מקל. ליישר משהו זה לא רק פורמליסטי, זו גם מטפורה. מסמן.

על המחול 2019 מאת אוהד נהרין בביצוע להקת בת שבע.

ממרום שנותיו, ודרך פריזמה של המגמות של השנה החולפת, 2019, כשם היצירה, חוזר נהרין לעסוק בתימה שהעסיקה אותו כבר בהתחלת הקריירה שלו ומגיש עבודה מהודקת, בשלה ובצוק העתים, או מפאת גילו, פסימית הרבה יותר.

העיסוק הלוקלי לכאורה במצב המלחמה התמידית בישראל, כלומר העיסוק בציונות ושיברה, מתברר בעצם רק לאחר מחשבה וניתוח של בדיעבד. על פניו היצירה עוסקת בנושאים אוניברסליים כמו סדר ופריעתו. יחסים בין אינדיבידואל וקבוצה. מיינסטרים ושוליים. תרבות ותרבות נגד. והיא עושה זאת הן באמצעים צורנים-פורמליסטיים ריקודיים והן באמצעים תמטיים, כאשר הריקוד משמש כאן לא רק כאילוסטרציה, כמופע בידור, כתיאטרון, המוצג לקהל חיצוני, אלא גם בתפקידו המקורי, כמסמן השתייכות לקבוצה.

אנסמבל הרקדנים המדויקים והמיומנים מגישים לנו חוויה מרתקת, שלמרות הפסימיות שהיא אמורה לשדר, ולמרות שפע הקטעים התזזיתיים, מתגלה כחוויה מדיטטיבית תרפויותית הודות לקטעים השקטים והאיטיים יותר שבהם היא מאפשרת לנו להתרווח בחוויה ולהרהר בה.

על 2 מופעי מחול בפסטיבל ישראל

איך יוצרים בנליות. ברפפטיביות. המופע המקורי של דרור את בן-גל הוא גם דוגמה מצוינת, אפרופו הדיון במופע הקודם של בת שבע, לקרוס אובר בין קטעים תיאטרליים של רדיפה של בן הזוג אחר בת הזוג מפזרת הפרחים ובין קטעי ריקוד לא ריאליסטיים שבהם הם פתאום רוקדים בהתאמה ובסנכרון. האיטיות, ההתרווחות והרפטטיביות של הריקוד הישן, זה של לפני שלושים שנה, מפנה מקומה לאופנות הריקוד החדשות. אז כאן ויתרו על הפאן המדיטטיבי הריקודי, האיטי, המתרווח, החוזר על עצמו לעייפה, שיוצר משהו מזוקק, מראה של מחוץ לחיים, בנליזציה סמי סיזיפית של מערכת היחסים. הכול קצר יותר, מהיר יותר, זועם יותר, תיאטרלי יותר מריקודי, מה שסופו של דבר נראה יותר כמו אפיזודות של סיפור אהבה בשלושה פרקים עם torch songs אופייניים. הנה כי כן, העברת הלפיד.

על 2 תוכניות של גוטייה דאנס תיאטרון מחול שטוטגארט

לא, זו לא יצירה ארס-פואטית, למרות שהיא נוגעת באחד הנושאים החשובים ביותר הנוגעים ליוצרים באשר הם, מכל תחום שהוא, הקשר בין יצירה ושיגעון. בדרך-כלל, כשתוקפים את הנושא, מראים איך השיגעון משפיע על היצירה. בעבודה זו, כביכול בבחינת המקרה הספציפי של ניז'ינסקי, מנסים לבחון איך היצירה מנבאת את השיגעון, מנסים להראות שהוא היה שם תמיד, מה שלא נכון עובדתית אולי. יצירה זה דבר מאוד מלחיץ, ואם לא תשתגע, אולי בהחלט תקרוס, כמו שהדמות קורסת באמצע היצירה ושוכבת לה על הרצפה לאורך דקות ארוכות, לאחר מטח מחיאות כפיים בלתי נגמר, שהפך מטריד מטריד, אפילו אותנו. מטרידה עוד יותר עם זאת היתה הסיטואציה שלאחריה, עת רקדנים רקדו על אותה במה בה שכבה דמות קורסת, כאילו כלום.
...
ויתרתי מוקדם על הנרטיב. אני מחפשת את הגאולה בפורמליזם או בפיוטיות. הפורמליזם לא מתגבש לאמירה. הפיוטיות קורסת בפער הבלתי פתור בין המוזיקה שהוצאה מכליה והתנועה שסירבה להתגבר על גבולות הגימיק, שגם הוא נעלם לו באולם הגדול עליו במידות רבות. ודיווחו לי שמהשורות הראשונות זה היה יותר גרוע.