הסאטיר באופרה

על 'סיפורו של הצאר סלטאן' באופרה הישראלית.

אין ספק שנהנתי מאוד לפגוש שוב את רימסקי קורסקוב באופרה מקסימה, שאולי אינה פסגת יצירתו, אך בהחלט מעניינת ומתרקת בתורה. הביצוע המוזיקלי, זמרים ותזמורת, הוא בהחלט אחד היותר טובים שנשמעו כאן, אם כי בכל זאת משהו לא התרומם. אני לא יודעת לשים בדיוק את האצבע על הגורם לכך, אבל עובדה שלא ממש ישבתי מרותקת ומבחן הדמעות הרי לא רלוונטי לענייננו. הייתי יכולה להאשים את השפשוף של הזמרים, רובם ככולם צעירים לפי המתואר בתוכניה, את הביצוע כבר קצת מתוך שינה, למרות הרמה הגבוהה, אבל נראה לי שהבעיה נובעת יותר משני אספקטים אחרים, עיצוב הבמה העבש מחד (להבדיל מעיצוב התלבושות המרנין ורב-הדמיון) וחוסר הרפלקציה העצמית, דבר מתבקש כאשר מציגים יצירה כה תמימה לקהל מבוגר. לפני השינה, אני שבה וקוראת קטעים נבחרים מאחד מספרי הילדים האהובים עליי, אליס בארץ הפלאות. יצירה מבריקה כשלעצמה עם רבדי רבדים של משמעויות, אם כי לפניי מהדורה מוערת שכאילו נוצרה במיוחד בשבילי, עם חפירות (כלומר רפרנטים), שאם לא היו שם, בטח הייתי טורחת למצוא. אולי הייתי נהנית אם האופרה הזו הייתה מנסה מן כיוון שכזה. ובלי זה, נותרנו רק עם המוזיקה הנפלאה של רימסקי-קורסקוב. זה עדיין מספיק, וגם יציאה לתפארת מהקו הקבוע של כרמן, טרוויאטה, בוהם, ריגולטו. אבל בכל זאת, אם כבר מציגים אותה למבוגרים, האם לא ראוי לייצר קונספט קצת יותר עמוק.

על 'דון קרלו' באופרה הישראלית

היה מתיש. כיוון שאמנם, זו אחת ההפקות הכי טובות שהאופרה הישראלית העמידה מימיה, אבל אנו נותרים עדיין עם רצון לעוד. זה שאין פקשושים ואנו זוכים לשמוע קולות טובים לא אומר שזכינו לאינטרפרטציות הטובות ביותר של התפקידים. היה חסר לדמויות העומק, הרגש המהדהד שיהפוך את האופרה מהפקה סבירה אך בעיקר טכנית (ומתישה) להפקה מרהיבה ונוגעת ללב. כזו שרואים ביו-טיוב למשל, שם כל אריה סוחטת לי פרפרים בחזה או בבטן. כאן זה קרה כאמור רק בסצנה אחת ועל כך נאמר, גם זו לטובה, שכן מאז הדואט בלה רונדינה (לפני שלוש שנים), נדמה לי שזה לא קרה. התפאורה המינימליסטית לא הפריעה ואפילו חיזקה והדגישה בעיקר את הסצנות מעוטות המשתתפים, אבל בכל זאת, בסופו של יום זכינו לאופרה שבה רוב הזמן הזמרים עומדים ושרים. או כורעים ושרים. עם ההקבלה הברורה בין סצנת הפרדה של קרלוס ורודריגו וסצנת הפרידה של קרלוס והמלכה. סצנת ההמון בגן היתה חביבה, עם משחקי הרעלה כרקע לשירה של אבולי, אבל יתר סצנות ההמון היו מבולבלות ובעיקר סצנת האוטו-דה-פה שהיתה מטופשת באופן מקומם. כמה פוטנציאל לסצנה מבעיתה ומרתקת יש לה. ובכל זאת, זאת אופרה שכדאי מאוד לראות באופרה הישראלית, יותר טוב מזה כנראה שכבר לא נקבל במקומותינו (אם כי תמיד נקווה להפתעות, או לתקציב לזמרי על). אבל לפני, קחו נשימה ארוכה... למרות הקיצוצים של אי אלו סצנות מהגרסה הצרפתית, גם הגרסה האיטלקית שלפנינו היא ארוכה ארוכה ארוכה. אפילו יותר מהביקורת שלי.

על 'דון ג'ובני' באופרה הישראלית

מה קופץ לכם לראש כשאומרים מוצרט. לבמאי של האופרה שלפנינו, אם אדבר בשמו: אלגנטיות ומבנה. למנצח (דניאל אורן): מתינות והמידה הנכונה. אח שלי לפעמים טוען שהוא משעמם (לעומת בטהובן הסוער) ואני דווקא חושבת שהוא מאוד קונדסי. כל אחד והמוצרט שלו. המוצרט שלי לא היה היום באולם ולכן יצאתי בסוף הערב וחצי תאוותי בידי. מרט טוען, לפחות אחרי המערכה הראשונה, שזו ההפקה הטובה ביותר של האופרה הישראלית מאז ההפקה של נישואי פיגרו בעכו שביים איתי טיראן. ממוצרט ועד מוצרט, אני דווקא לא מסכימה, כי בעוד ששם היתה דרמה צבעונית של אדונים ומשרתים, כאן היינו בסרט שחור לבן (בעיקר) שבו כולם היו קצת בובות וקצת רוחות רפאים, אלגנטיים ומשויפים וזה הלך לא רע עם האצילים, אבל אצל בני הכפר – הפלפל הקונדסי של מוצרט יקירי, נעלם לו לגמרי. במקום להיות הניגוד הקומי והמראה השנונה, צ'רלינה אלגנטית ומתונה כמו שתי הגבירות דונה אנה ודונה אלווירה, למרות שבניגוד אליהן ובגלל האינסטינקטים העממיים הבריאים שלה היא לא נופלת בפח של הדון ז'ואן, ומזטו הפרחח, במקום איכר בער ועסיסי נראה כמו העתק חיוור של דון אוקטביו האלגנטי. לא ייפלא שאם אאלץ לנקוב במצטייני הערב, יהיו אלו האצילים: דונה אנה, דונה אלווירה ודון אוקטביו. שום משרת לא גונב את הפוקוס בהפקה הזו וזה בהחלט לא מה שמוצרט התכוון.