הסאטיר באופרה

תנו להם כבוד

על האופרות 'אלקו' ו'קוולריה רוסטיקנה' באופרה הישראלית.

אני רוצה לבקש סליחה מחבריי היקרים הזמרים וסליחה עוד יותר גדולה מרחמנינוב וממסקאני, אבל אחרי שחזרתי מהאופרה הישראלית, אני חייבת לשאול כעת: מה זה? שאם במערכה הראשונה היו דמויות לא מזוהות, שאולי חשבתי שהן אמורות להיות אילוסטרטיביות, למרות שיש גבול לכמה אילוסטרטיביים צריכים להיות, או אפשר להיות, ופה עברו כל גבול, אז במערכה שנייה הסתבר שהן בכלל לא שייכות לפה אלא רוחות רפאים מהמערכה השנייה. כלומר מהאופרה השנייה שהתעקשו פה להדביק בכוח לזו הראשונה. ואם תהיתי מה סיפור על שבט נודדים צועני עושה מתחת לכנסייה נוצרית עם צלב, אז התברר לי במערכה השנייה, שבכלל לא הבנתי ושהתפאורה בכלל לא שייכת לאופרה ההיא אלא רק לזו, אבל לחסוך תפאורה, סליחה כדי ליצור רצף אחד, למה רצף, איזה רצף, מה מתרצף פה בכלל, החליטו באמצע האריה של המקהלה עם סנטוצה, נניח שהיא היתה טובה, להפריע לנו ולעורר את הרוחות מהמערכה הראשונה שבתחילה הם רוקדים וולס, מה לצוענים ולוולס, האם כי בייתו אותם במוות, כלומר גאלו אותם, אלוהים יודע ממה, ואז הם הולכים יד ביד דרך המקהלה לעבר הכנסייה, מה לצוענים ולכנסייה בכיכר העיר, הם חיים מחוץ לערים, הם האאוט-קאסטס, כאילו היו נורמה והמאהב המתקרבן שלה, שרצו ביחד אל האש. בסדר אני בחורה גותית, אבל יש רוחות ויש רוחות… מה שהיה במערכה ראשונה צריך להישאר במערכה ראשונה. אז מה אם הבעל הרג את האישה והמאהב, זה קורה בכל אופרה שנייה בערך, גילו את אמריקה. הבעיה היא שזה אפילו לא אותו דבר כי אצל הצוענים כמו שאנו מבינים טוב מאוד אין דבר כזה אהבה עד המוות. בחייה הקצרים זמפירה כבר החליפה (לפחות) 3 מאהבים וקרוב לוודאי שגם בצועני הצעיר היתה מואסת אחרי זמן מה, כמו כרמן, שמזהירה מראש את ז'וזה שזה יהיה קצר, כך מזכיר לנו אפילו דוד זבה בסרטון היח"צ שהפיצה האופרה. מה לה ולסנטוצה שבאמת רוצה אהבה מעתה ועד עולם.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון, הסאטיר בתערוכה

חלמנו שאנו יודעים

על המופע 'היינו כחולמים' / עדינה בר-און.

מה עושים כשמרוב עומס, מרוב מטען, מרוב פרטים, מרוב ידע, לא מסוגלים לכתוב, לעשות סדר. הכול מתעבה ומתרחב ומקבל עוד ועוד שטח במוח, כמו במפץ הגדול. מתי שהוא יגיע כינוס. לתערוכה קוראים דמיון חומרי. אני חושבת שזה לא סתם. אנו הופכים את הידע, את המטען, לחומר. למשהו כתוב. מצויר. מפוסל. לאקאן טען שהכול בא מהשפה. מתנגדיו קראו לו להסביר אם כך איך הידע מתבטא נניח באימז'ים על-פי ברקלי לדוגמה, האם הוא שולל זאת? נקודה למחשבה. איך אני יכולה להביע במילים את התחושות שאני מרגישה ולא מדמיינת. או שאולי אני כן מדמיינת. דמיון חומרי זה אוקסימורון. אולי. מה בין המטען האישי למטען החברתי. בשיחה אחרי המופע עדינה מעלה את הנקודה הבאה. בתערוכה אין שום דבר אמורפי, רך. אני אמשיך. הכול מוסדר, תחום בסד, מתווך בסד. אנו לא יכולים ללא התיווך הזה של החומר. גם שפה היא חומר לצורך העניין, לא דמיון. מישהו ביטא אותה. האמורפיות הזו שעדינה מביאה בינינו ובין העבודות. המטען האמורפי של הדמיון שלנו. זה שאנו כל הזמן צריכים לסדר. תוך כדי המסע. לאן אנו בעצם אמורים לנסוע לנוע, הדחף הזה, זה גם פרי מטען, היהודי הנודד. יש בעבודה מוטיב של נוודות תגיד עדינה בשיחה בסוף. המעיל שלה הוא מעיל כמו של נוודי הסיי-פיי. נניח בטנק-גירל. אנחנו לא בטוחים שאנו ניצבים על אדמה בטוחה. במגילת העצמאות אין גבולות ברורים של הארץ הזו. נשאיר לאחר כך את הבעיות. עד היום אין פתרון. כשעדינה גרה במטולה וראתה את כל עמקי לבנון, את כפר הקדרים, יש שם אנשים קדרים אמנים כמו דניאל, בעלה הקדר. הטריטוריה לא מפסיקה איפה שעובר הגבול הדמיוני הזה. שהוא בעצם החומר, העובדה בשטח. האדמה היא הדמיון שאין לו סוף עד שהוא חוזר לנקודת ההתחלה בסוף המעגל, כמו עדינה שחזרה שוב לפסל הרצל אחרי שהשלימה סיבוב בגלריות של המתחם התחתון.

המשך לקרוא
הסאטיר בקולנוע

הנישואין שלא היו

על נישואיה של מריה בראון / ריינר ורנר פסבינדר

ברוקמן מזכיר את הבגדים של מריה, כשהוא מאפיין אמצעים קולנועיים. בתחילת הסרט, הוא טוען, היא לבושה בבגדים מלוכלכים ואפרוריים ועם התקדמות הסרט בגדיה נהיים יותר ויותר אלגנטיים. אני שמתי לב, לעומת זאת, שגם בזמן שהיא גרה עם אמה וסבה בבית שהוא חור על חור מההפצצות, היא עוטה מעיל פרווה וכובע (שלא נועד לחמם), אולי קצת סמרטוטיים, אבל ייתכן שפעם לפני המלחמה הם היו משפחה יחסית אמידה, למרות שמעולם לא היה להם בית משלהם כמו שתאמר האם לנוכח בתה שהרוויחה מספיק כסף לקנות לעצמה בית. שלא לדבר על שמלת הפיתוי השחורה שכבר ראתה ימים יפים יותר, שהיא רוכשת מפסבינדר, סליחה מסוחר השוק השחור, שמציע לה ספרים (כלומר תרבות. למען הדיוק, אלו ספרים של היינריך פון קלייסט, שכתב את מיכאל קולהאס, שעשה מהפכה טרוריסטית באירופה לפני אי אלו מאות שנים), בהם היא לא מעוניינת כי הם נשרפים מהר מידי, כלומר לא מתאימים כחומר בעירה לשם חימום. ללמדכם, גם פסבינדר מודע אולי לזה שגם אם יציע תרבות או מהפכה אידיאולוגית אלימה, אנשים ירצו את הכסף או את אמצעי הפרנסה או יתייחסו לספרים בתור חומר ולא בתור רוח. כלומר יחפיצו אותם. אפילו אם הם יגידו אחרת, כמו למשל מריה ותפיסת האהבה האידיאליסטית שלה, בסצנה הבאה בבר. ובכל זאת, יותר מאשר סיפור rags to riches תקופתי, הרגשתי שכאילו ככל שהסרט מתקדם, הגיבורה יותר ויותר לבושה בבגדים שתואמים יותר לאופנת חליפות ה-power woman של שנות ה-80, שנמצאות מעבר לפינה. כאילו היא מייצגת גם את המעבר מלבוש ההיפים של שנות ה-70 ללבוש המחויט, ההדור והמוגזם של שנות ה-80, ובמיוחד אם נתייחס לכובעים שלה שהופכים יותר ויותר גדולים ומהודרים, עם רשתות ושאר ירקות, שאותם היא לא מורידה גם במסעדה וגם בבית, אפילו כשהיא נרדמת על השולחן. וכך היא גם פותחת להרמן את הדלת, למרות שהאודם שלה כולו מרוח. העטיפה הפכה לחזות העניין. אני חושבת שהמדים האלו של מריה, חליפת העסקים האפורה, שבה היא שבה ומופיעה בסוף הסרט בסצנות המשרד ובסצנות המסעדה, כשבזו האחרונה היא אף מקיאה, כאילו האומה נחנקת מהעושר והכוח החדשים, וגם בסצנה שהיא מרוחה שיכורה על השולחן, רק כדי להתעורר לקול צלצול בדלת בה נמצא הרמן, אינם מסמנים רק דוגמטיות ותקיעות, אלא כלא, השתעבדות לעבודה, אולי לתקומה. זו נחלתם של החיילים הנאמנים של המולדת.

המשך לקרוא
הסאטיר בתערוכה

התערוכה שלא היתה

על התערוכה 'NFT – אחד מסוגם', במוזיאון ת"א

אני רוצה להרחיק לכת אחרי ז'יז'ק, ה-NFT, הוא מייצג ראשון של המטאוורס. היתרון שלו הוא שהוא אינו מערכת מטאוורס שלמה וסגורה שתטביע אותנו, את הסובייקטים, באופן סופי בעולם בלתי נגמר של מסמנים ותקריס אותנו למישור סימבולי לחלוטין באופן שיאיין את הסובייקט כחפץ בשר ודם וישאיר לו קיום כמסמן בלבד, אפילו לאחר המוות, צופה צוקרברג. אווטר שהוא מוצר ללא נכס מאחוריו, כמו ה-NFT. אולי בעתיד, לאווטר שלנו אחרי מותנו גם יהיה ערך חליפין, גם בו יסחרו. נהפך למותגים שאין דבר בינם ובין האני שלנו, יהיה אשר הוא יהיה. כן, אני יודעת שכבר יש את מותג אלביס ומותג מרלין. אבל אלו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל שהולך ומשתנה וכבר כעת, אנו בדרך להיהפך כולנו למותגים, חברה נרקיסיסטית שמשחקת יותר או פחות בשופוני יא נאש. אנחנו כבר קורסים מעומס הציפיות שלנו מעצמנו. כן כן, המשטור העצמי מתחיל ביננו לבין עצמנו, בהשראת האחר הגדול, נניח האינסטגרם. הדיכאון והחרדה כבר הוכתרו זה מכבר כמחלות של המאה ה-21. ומה צופן לנו המחר אם ההילה הנרקיסיסטית שאנו יכולים לפשוט וללבוש, או כך נדמה לנו, תיהפך לחולצת נסוס.

המשך לקרוא