הסאטיר בתיאטרון

בשמלה אדומה

על 'האם' בתיאטרון גשר.

רצה המקרה שאראה את ההצגה האם בתיאטרון גשר בדיוק באותו יום שבו סיימתי לכתוב מסה ארוכה על שיגעון ותיאטרון, האמתלה היתה קן הקוקיה בקאמרי. אבל דווקא ההצגה האחרת שבה דנתי באותה מסה, מרה/סד, אולי קרובה לה יותר באופיה. תיאטרון אבסורד. בלי או עם קצת אכזריות, לא שזו היתה הכוונה, אבל החיים אכזריים, הריקנות אכזרית, הדיכאון הוא אכזרי, התמוטטות בשל עודף חומרים שניטלים כדי לשכוח, וגם רצח אם אולי. החיים אכזריים. אם עושים את זה מספיק מרגש, זה עובר, גם בלי התעללות מכוונת בקהל. או שלא. כשהציגו לנו זוג שמתמודד עם מחלת האלצהיימר שלה בברטוד ואגנס, היה רגע של אימה שהודחק. זה אחד הפחדים הגדולים של כל אחד מאיתנו, אפילו יותר מאור הלבן בקצה המנהרה. אבל המחזה שלפנינו, למרות הטכניקה המקורית בהבניית העלילה (אולי, זה קצת מזכיר את פינטר), משדר אי אמינות בסיסית בקשר לסיטואציה. האם באמת יש היום נשים שאין להם שום דבר בחיים חוץ מלדאוג לבעל ולילדים. שכאשר הילדים עוזבים את הקן כל שנותר להן הוא להתמכר לכדורים ולטיפה המרה.

בארץ אוהבים להעלות מחזות עכשוויים מחו"ל שזכו בפרסים. המחזאי הצעיר פלוריאן זלר, זכה על המחזה הזה בפרס מהחשובים – פרס מולייר למחזה הטוב ביותר לשנת 2011. לא שאני חושבת שזו סיבה טובה להתחקות אחר מחזות, כבר ראינו כישלונות עטורי פרסי חו"ל כמו מעשיה מגונה וכד'. בבחינת בדורותיו ולא בדורות אחרים. אולי הם זוהרים מכל המחזות באותה שנה, אבל לא למול הקאנון. ובכל זאת, תיאטרון גשר הפגין אומץ בבחירה רפרטוארית לא מתחנפת, להביא, אמנם לקהל אליטיסטי שהוא מטפח כבר שנים, מחזה אבסורד שמכריח את הקהל לחשוב, או לפחות להרהר, על מה שקורה שם, מעשה לא מקובל במקומותינו שמעדיף חנוך לוין ברור ושטוח, על נסים אלוני מרובד. ואתם מכירים את דעתי בנושא אז לא אמשיך. אז אמנם מדובר במחזה אבסורד לייט, במסגרת מה שאני מזהה כמגמת חזרת האבסורד לתיאטרון, אם למשל נתייחס לעבודה קינג סייז של כריסטוף מרטהאלר שראינו בפסטיבל ישראל האחרון, אבל זהו אבסורד בידורי. כלומר יחסית למחזות של הפאזה הראשונה של האבסורד בשנות ה-50 של המאה העשרים ואילך, יחסית לישירות שלהם, יחסית לקהל השמרני הרבה יותר, כנראה, אז.

הבחירה של הבמאי יבגני אריה לייצר הצגה מאוד אסתטית ומסוגננת משרתת בו זמנית גם את האספקט הבידורי המצוחצח וגם את האספקט האבסורדי. הסיגנוּן הוויזואלי הזה (שממשיך גם בתוכניה, טוב תמיד אני טוענת התוכניה היא חלק מהשואו) מתחבר לטקסט שנראה רגיל ופתאום הופך מדוקלם, לא על הצד הרע השנוא עליי (כלומר כתיבה גרועה), אלא על הצד הטוב, של חזרתיות, של ניכור, של אספקט שמשרת את האבסורד. כבר מזמן לא ראיתי הצגה שאסתטית נראית כמו ציור, כל סצנה מתוכננת גם מבחינת הקומפוזיציה וגם מבחינת הצבעים לפרטי פרטים, כולל התאורה המוקרנת בחלון והפס הזוהר של קצות הקירות והפתחים. אהבתי את ההחלטה לייצר חדר פרספקטיבי וליצור אווירה דחוסה בחדר. יש בו פתחים, לימין, לשמאל, מאחור וגם חלון פתוח תדיר, יורד בו שלג לעיתים. וחלק מהדמויות גם מופיעות בו לפעמים, או יוצאות ממנו. זה בקטעי ההזיה. אין משקופים, אין דלתות מסוגננות רק קיר לבן והדלת נחבאת עד שהיא נפתחת. דווקא מבעד לפתחים נראים חדרים מסוגננים עם טפטים ותמונות על הקיר, יש חיים שם בחוץ. אבל החדר שלפנינו ריק, נקי, קוביה לבנה. אפורה. התאים האפורים של הגיבורה. עוד ורסיה על מוטיב "ממוחה הקודח", שראינו בכמה עבודות לאחרונה, למשל דון ג'ובני באופרה הישראלית ואותלו בקאמרי.

הגיבורה קונה שמלה אדומה. והאדום הזה בולט מאוד על רקע הלבן, אפור, אפור יותר כהה, כחול כהה, שחור של כל היתר, כולל הבגדים של הגיבורה לפני שהיא עוטה על עצמה של השמלה האדומה. זה מזכיר לי את הסרט שבעה של האחים אלקבץ ואת אוולין שמעזה לענוד צעיף אדום בבית האבלים. אפי בן צור, שמגלמת אותה, את אן, היא בגיל המתאים, אבל היא נראית כוסית לא נורמלית בשמלה האדומה הזו, כאילו חזרה לגיל שבו אפשר להתחיל, והיא מתחילה, עם הבן שלה, כדי שהוא לא יעזוב. קודוס ליהודית אהרון על התלבושות. אני אוהבת את המעצבת הזו (ראו נפוליאון חי או מת!). ואז באה המתחרה הצעירה שלה, החברה של הבן, והיא גם לובשת אדום, אבל הוא מכוער, גם המעיל האדום של החברה המתעללת בה וגם השמלה האדומה של החברה שמתחננת אליה. כן, כל סיפור בערך חוזר פעמיים מזווית אחרת, בדגש אחר, פעם היסטרי יותר או פחות, פעם הדמות חזקה או חלשה. פעם זה יותר ברור, פעם על גבול ההזיה. לפעמים נדמה לי שכאשר יש לייט מוטיב של ויוואלדי זה יותר הזייתי. וכאשר המוזיקה הלטינית – אז יותר ברור. האם ויוואלדי שווה חלום. גן העדן האבוד. המקום בינך לבין עצמך בו את יכולה להתפרע עם התסכולים שלך עד הסוף, מה שלא תעזי לעשות במציאות, או אולי אחרי שספרת עד 10… האם אמרתי לכם שגם אני בגיל המתאים. שום דבר ממה שקורה לגיבורה הזו לא מדבר אליי, אבל אולי אני לא מקרה מייצג.

אני קוראת את שמות המחזות האחרים של המחזאי. אני מזהה דפוס: האב, האם, האמת, השקר, שעה של שקט. כאילו אנו רואים רק פרק אחד וללא השאר זה קצת לא מובן. עלו בארץ כבר דברים שלו, אני לא ראיתי. האם צריך לבוא מהקשר רחב. אני חושבת שאולי המחזאי, הצעיר, שוב נזכיר, כתב את המחזה הזה בתור התירוץ שלו לעזיבת הבית. למה הוא רוצה לחנוק את אמו, לנשק אותה חזק, פרויד דיבר על זה קודם, תסביך אדיפוס. אבל הוא לא הורג את האב, אלא את האם שלא משחררת. שרוצה אותו במקום שהוא ירצה אותה. הוא במקום, רוצה צעירה. גם האב רוצה צעירה. אולי, כמו בסרט רומא, זה של אלפונסו קוארון, לא של פליני… אבל שם האם מתפרקת ובונה את עצמה מחדש. כאן האמא מגיעה לאשפוז. לא שלא ראיתי אמהות שמגיעות לאשפוז, אבל כאמור צד האם לא ממש אמין ולא פתור. האב מדקלם כאן (על הצד הרע), את צריכה תחומי עניין. כאילו שתחומי עניין ממלאים ריקנות של דיכאון כרוני, וגם הילדים שעזבו זה סתם תירוץ. ראיתי אנשים שיש להם הכול ובכל זאת הם מרוקנים ומתאבדים. זה לא קשור לשום מצב חיצוני. דוגמה אחרונה שנפגשנו בה: יגאל בשן.

לא שמחזה אבסורד אמור להיות מציאותי. אבל הוא אמור להיות על מציאות, לא תת-מציאות. כאשר הגיבורה בסוף המחזה, כשהיא מתעוררת בבית החולים, שואלת איפה היא… חשבתי לי על הסיטואציה של בדלתיים סגורות, אולי זה גם הקובייה הלבנה של התפאורה שגרמה לי לחשוב על זה, אבל לא. היא כנראה לא הגיעה לגיהינום, גם כשהבן חנק אותה. זו כנראה הפנטזיה שלה. עוד מוטיב של הזיה של אנשים שחושבים שהם אפס, כלום בעולם. לא לזלזל בהרגשה האיומה הזו, שלא קשורה למציאות כאמור. הייתי רוצה להאמין שזה מה שהתכוון לו המחזאי, אבל אני צריכה לעשות פיתול מחשבתי גדול מאוד בשביל זה.

אני שמחה שבגשר בחרו להעלות מחזה אבסורד מודרני, כהווייתו, בידורי, מסוגנן מאוד. מתוקתק. כמו העבודה של מרטהאלר כאמור. זה כנראה האופי של אבסורד היום. הצוהר שאפשר לפתוח בימינו לאבסורד. להקצין את הרדיפה אחר הדימוי המוצלח (אינסטוש) אד אבסורדום. אני עדיין מחפשת משמעות של ממש. אולי היא עוד תגיע. המחזאים האלו עוד יגיעו גם הם לגיל המתאים.

אין ספק שזוהי שעתה של אפרת בן-צור. היא טורפת את התפקיד, נכנסת לכל חריץ של ניואנס שאפשר למצוא בדמות, בכל מופע של הדמות, נעה בקלילות בין כל המופעים שנכתבו לדמות שלה, בין תיאור בנלי לבין התפרצות סוערת, בין הדמות, לבין ההזיה שלה, לבין מה שיכול להראות כרפלקסיה על הדמות. יוסי מרשק כבן הזוג החסר אונים למול מצבה המתדרדר של אשתו משכנע אף הוא ומצליח לבטא בו-זמנית את הבעל הבוגד כפי שהוא נראה בעיניי אשתו ההיסטרית ואת הבעל המודאג. כמו במקרה של מי מפחד מוירג'יניה וולף  בהבימה, גם כאן התחברתי פחות למשחק של הזוג הצעיר. תמיר גינזבורג שיחק באופן שאפשר אולי לראותו כקצת עציצי, במקום אחר זה היה מתקבל מצוין, אבל פה ניכר חוסר קורלציה מסוים עם הדמות הסוערת של האם, על אף הניגוד המתבקש. רוני עינב במופעים השונים של החברה, לא היתה מבושלת מספיק לטעמי.

עבודה מעניינת של גשר, אם כי לתימה שבבסיס המחזה פחות התחברתי.

האם, תיאטרון גשר, הצגת מבקרים, 10.3.19. מאת: פלוריאן זלר, תרגום: רועי חן, בימוי: יבגני אריה, תפאורה: סמיון פסטוך, עריכה מוזיקלית: אפרת בן צור, תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), תלבושות: יהודית אהרון, סאונד: מיכאל ויסבורד, דרמטורגיה: קטיה ששונסקי. משתתפים: אפרת בן צור, יוסי מרשק, תמיר גינזבורג, רוני עינב.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.