El Sátiro Blanco / Federico García Lorca
Sobre narcisos inmortales
dormía el sátiro blanco.
Enormes cuernos de cristal
virginizaban su ancha frente.
El sol, como un dragón vencido,
lamía sus largas manos de doncella.
Flotando sobre el río del amor,
todas las ninfas muertas desfilaban.
El corazón del sátiro en el viento
se oreaba de viejas tempestades.
La siringa en el suelo era una fuente
con siete azules caños cristalinos.
הסאטיר הלבן / פדריקו גרסיה לורקה
(מספרדית: רקפת א. ידידיה)
עַל נַרְקִיסִים בְּנֵי אַלְמָוֶת
נָם הַסָּטִיר הַלָּבָן.
קַרְנֵי בְּדֹלַח כַּבִּירוֹת
הֵשִׁיבוּ תֹּם לְמִצְחוֹ הָרָחָב.
הַשֶּׁמֶשׁ, כִּדְרָקוֹן מוּבָס,
לִקֵּק יָדָיו הַגְּדוֹלוֹת הַבְּתוּלִיּוֹת.
צָפוֹת עַל נְהַר הָאַהֲבָה,
צָעֲדוּ הַנִּימְפוֹת הַמֵּתוֹת כֻּלָּן.
לִבּוֹ שֶׁל הַסָּטִיר בָּרוּחַ
יָבַשׁ בְּסוּפוֹת שֶׁל יָמִים עָבָרוּ.
חֲלִיל הָרוֹעִים שֶׁעַל הָאֲדָמָה הָיָה מִזְרָקָה
עִם שִׁבְעָה קְנֵי-בְּדֹלַח כְּחֻלִּים.
For information regarding rights and permissions, please contact lorca@artslaw.co.uk or William Peter Kosmas, Esq., 8 Franklin Square, London W14 9UU.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)