הסאטיר בתיאטרון

נדרש כדור הרגעה

על ההצגה "סיפור הפרברים" בתיאטרון הקאמרי.

טוב, זו באמת בעיה קשה. אני מכירה את סיפור הפרברים כל-כך טוב, שאני לא יכולה לשקוע בכיסא וסתם לתת לזה להשפיע עליי. המוח שלי עובד שעות נוספות וכל פיפס קטן של פספוס, מכאיב לי באוזן או באיזה איבר אחר. אז כדי שלא יכאב לי כלום באמת צריך להיות מצוינים שם על הבמה. הבעיה היא שאז כואב לי גם… ב"אמריקה" נמרח לי כזה חיוך מצד לצד שעוד מעט הייתי חוטפת כיווץ שרירים בפרצוף. מזל שזה לא היה ככה כל הזמן…

כולם יודעים שמילת המפתח היא באלאנס. וכאן היה קשה למצוא אותו. נדמה שההפקה הזו היא סיפור הפרברים על סטרואידים. במיוחד במערכה הראשונה, שהיתה well done על גבול ה-übergekocht. התזמורת היתה רועשת מדיי, ההגברה של הזמרים חזקה מדיי ומאפילה אפילו על התזמורת הרועשת והרוגשת, שלא היתה רק חזקה מדי, אלא מתלהבת יותר יותר מדיי, אם יש דבר כזה כשמדובר בסיפור הפרברים. ובנוסף לזאת הכול היה על גבול המהר מדיי. איך אפשר לעשות את זה ללני, שהיה מנצח שפשוט התמחה בלהתלהב בצורה מאוזנת… להתלהב, אך לא לרוץ, לדעת להתרווח בצלילים החשובים. ועוד יש הקלטה שלו מנצח על זה… (הבנתם איך עושים את זה?) ובכלל אני אוהבת לשמוע יצירות בניצוח שלו, למשל החמישית של שוסטקוביץ (שלא בעיה לקלקל בביצוע בומבסטי) ואפילו Exultate של מוצרט, אם צריך לאזן בין עדינות והתלהבות, הרי זה שם. אין כמו מוצרט כדי ללמוד מהו באלאנס ועוד כמה דברים.

אז התלהבות היתה גם היתה, אך עדינות היה קשה למצוא. זה הגיע רק בטיפין טיפין, בעיקר בדמותן של משי קליינשטיין כמריה, רונה לי שמעון כאניטה (כן כן אניטה עדינה ועוד נדבר על זה) ובמיוחד בדמותו של דוק בגילומו של שלמה וישינסקי הנפלא… אם כולם היו לוקחים ממנו קצת עדינות, אולי עוד היה לנו פה משהו מרגש. תזכרו, זה מחזה עדין מהפיפטיז, נערי כנופיות שהמחזמר מדבר עליהם בכלל לא קשוחים לפי הסטנדרטים של היום. גם בסרט המפורסם הם נערים עדינים שרוקדים יפה ובעיקר משדרים הומו-אירוטיות. וכאן, עם עודף התלהבות בלי שום גורם ממתן ומרווח, הם נראים כמשהו שנע בין ילדותיות מתלהבת יתר על המידה (ראבק, תרגיע) לבין פרודיה על כנופיות רחוב. אביחי חכם יצר כוראוגרפיה מרשימה למדי המבוססת והמתכתבת במידה רבה עם זו המקורית של ג'רום רובינס והביצוע מהבחינה התנועתית היה מוצלח למדי, נכון שקרבות הרחוב היו יותר ריקודים מקטעים אלימים, אבל זה הרי כל הקטע של סיפור הפרברים הישן והטוב. אלא שהמהירות והתלהבות היתר ששורות על ההפקה, חיבלו בהצלחה הכוראוגרפית והשתלטו על הדמויות. לא סתם אומרים החיפזון מן השטן.

"אי שם" Somewhere - סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
"אי שם" Somewhere – סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)

במיוחד לא האמנתי לבנים. בחורים קשוחים, כמו שהם אמורים להיות, סליחה, כמו שהם חושבים שהם, ורוצים לעשות רושם שהם (אליבא ד'דוק), לא צריכים לרוץ כל-כך מהר. רגע, לאט, תעכל. תחשוב. במיוחד לא אהבתי את טוני. כן, לעידו רוזנברג יש קול יפה, אבל מרוב מהירות והתלהבות, הוא נראה משתנק יותר מאשר מתלהב. הוא אמור להיות בחור חולמני ותמים, למרות שהוא חבר כנופיה לשעבר (מאוד אמין… אבל לא משנה), שמפנטז על בחורה שפגש… הוא רוצה לאהוב אותה… לא לכבוש אותה בעוז. הוא אמור לשיר בעדינות, לא להפציץ. בהפקה מניו-יורק שהיתה פה בעבר, טוני היה אנמי, כי הוא היה חולמני מדי. ללא שום חוזק בעדינות. כאן אין עדינות ואין חוזק, רק לרוץ קדימה מהר ובצעקות. אז איך לשם שמיים בונים את השורות הבאות והכל-כך מפורסמות ב"מריה": Say it loud and there's music playing/Say it soft and it's almost like praying, אם הכול נשמע אותו דבר בצרחות. אני אפילו לא מקשיבה למילים (זה אמור להיות בעברית… 🙂 ), אני זוכרת את הדינמיקות. ולא שרוזנברג לא הקטין מעט בשורה השנייה, אך עדיין זה היה כל-כך צעקני ומהיר שכל המשמעות של האריה הזו הלכה לאיבוד. תפילה בטח לא היתה כאן. אפילו לא פיאנו. שלא לדבר עם פיאנו עדין וחולמני. זו הרי שורת המפתח בדמותו של טוני, אם היא לא יושבת, אתה לא מבין מה בעצם מניע את הדמות. זה ממשיך בדואט המפורסם Tonight. אמנם משי בהחלט מגישה מריה בתולית ועדינה, אך עם הטוני המפוזר שלצידה הסצנה הסופר רומנטית הזו הופכת לפרסה. טוב, הם מגיעים יפה ביחד ללה הגבוה בסוף. כפיים. (כלומר, בהנחה שהם שרים בסולם המקורי). יפתח מזרחי כריף, גם הוא נלהב יתר על המידה וצווחני. לא האמנתי לו שהוא המנהיג הכריזמטי של חבורת רחוב. לא האמנתי לו שהוא וטוני חברים טובים womb to tomb. גלעד שמואלי כברנרדו היה מעט מיושב יותר, שתי הדקות בהן לוקח לו לנפח את חזהו לפני שהוא מגיב (זה אמור לאפיין ערס לטיני כנראה) מאפשרות לו לקבל מעט יותר בשר. ועדיין, בין כל התלהבות היתר והריצה המטורפת קדימה, מצאנו כמה קטעים אנמיים, למשל הבלט במערכה השנייה. אבל על כך בהמשך.

ההפקה הזו אינה מתיימרת להציע מבט חדש על הסיפור ולא להעביר אותו לימינו אנו. לא בעיצוב ולא בתרגום לעברית, למרות השימוש בשפה עכשווית (ועל כך בהמשך). אמנם ראשה המכוער של הגזענות מתרומם ביתר שאת בזמן האחרון ובמיוחד לאור שטף המהגרים הפושט בימים אלו על יבשת אירופה, שלא לדבר על הקיטוב הפושה בחברה הישראלית בשנים האחרונות, ועדיין בתיאטרון הקאמרי לא מצאו לנכון לעשות משהו יותר אקטואלי עם סיפור הפרברים כמו שעשו עם חשמלית ושמה תשוקה בהבימה, אלא יצרו חיקוי זה מדויק של המקור, בשינויים קלים. ומשכך, הפוקוס עובר לביצוע שחייב להיות מושלם כדי שזה יעבוד איכשהו. זה לא.

התפאורה והתלבושות ברוח ההפקות הקלסיות של המחזמר, אם כי אני חושבת שהתפאורה כאן מוצלחת יותר מזו של ההפקה של סיפור הפרברים שעלתה לפני 3 שנים באופרה הישראלית. גם כאן יש הקרנות בשחור לבן של ניו-יורק על הקיר האחורי והתפאורה כוללת את גרמי מדרגות החירום המפורסמים כל-כך וההכרחיים לסצנת המרפסת (זו שנלקחה היישר מהמקור רומיאו ויוליה והפכה כאן ל-Tonight), אך סצנות סלון הכלות וסצנות החנות של דוק זכו כאן העיצוב הרבה יותר קוהרנטי שאינו מבוסס על כל מיני תוספות הנגררות מהצדדים שתופסות רק חצי במה, כמו בהפקה באופרה. מצד שני יש כאן ערבוב מוזר של שכונת עוני, גדרות קרועות (דרכן עוברות הדמויות) וגרפיטי על הקירות, עם רהיטי דיינר מצוחצחים בירוק-לבן בחנות של דוק. ובנוסף, קיבלנו את המיטה המתרוצצת…. חדר השינה של מריה, עם מיטה ענקית וקיר חלקי בגב שלה, הוא הרקע לשיר I feel pretty של מריה עם הבנות, והנה צ'ינו בא לבשר את הבשורות הרעות וטוני מגיע בעקבותיו, ואז הקיר עולה והמיטה נוסעת לה אחורה עם טוני ומריה ופתאום יש בלט וטוני ומריה בבלט, חולמים Somewhere והנה המיטה חוזרת לה בנסיעה מאחורי הבמה אל קדמת הבמה, רק כדי שטוני ומריה יכנסו אליה וייעלמו בתוכה שוב אל מאחורי הבמה. ואח"כ היא תחזור לחדר של מריה (הקיר יורד) כדי שאניטה תתפוס אותם על חם, אבל באמצע צריך לשיר את Gee Officer Krupke. התלבושות גם הן ברוח הפיפטיז ובהשראה ברורה של תלבושות הסרט, עם חלוקה ברורה בין בנות הג'טס ובנות השרקס: הראשונות לובשות שמלות צרות בנשף ומכנסי שבע-שמיניות ביתר הזמן (חידוש נחמד כאן) ואילו הבנות הלטיניות לובשות חצאיות רחבות מעל שכבות של תחתיות.

הנשף - סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
הנשף – סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)

בביקורת שלי על ההפקה באופרה (בה שוחזרה הכוריאוגרפיה המקורית), הבאתי את מלוא ההיסטוריה של כתיבת היצירה הזו ואף עמדתי בפירוט על ההבדלים בין ההפקה הבימתית המקורית והסרט המפורסם שנעשה בעקבותיה. אז אין טעם לחזור על זה. לא בגלל שאין לי עודף זמן בחיים, אלא מכיוון שכאן לא בדיוק הקפידו על גרסה זו או אחרת. בעיקרון, זו היתה הגרסה של ההפקה הבימתית המקורית, מבחינת סדר הסצנות וההכללה של הבלט במערכה השנייה, שאין כל-כך מה לעשות איתו בסרט. אבל מצד שני, החליטו לא להפיל על הקהל יותר מדי ובחרו לבצע את הלהיטים כמו בסרט, הדבר בולט במיוחד ב-Somewhere ‏("אי שם"). השיר הזה הוא לא רק שיא הסרט (בעיקר בסצנה סוחטת הדמעות בסוף, כשחוזרים עליו), אלא סטנדרט ששרו רבים וטובים (אין על הביצוע של ברברה סטרייסנד). בהפקה הבימתית הוא נמצא בקטע הבלט ומושר בקצב מהיר יותר, במקור על-ידי קונסואלו מאחורי הקלעים ובהפקות מאוחרות יותר על-ידי המקהלה. כאן הציבו בין הרקדנים את הזוג עצמו, כדי שישיר את הקטע, כמו הזוג בסרט, ובמקצב האיטי יחסית של הסרט. כן, זה היה די מוזר לשמוע אותו בקצב מהיר כמו שזה כתוב, בהפקה מניו-יורק שהגיעה לאופרה הישראלית. גם את "אמריקה" שבהפקה הבימתית המקורית היא שיר שהבנות הלטיניות שרו בינן לבין עצמן, הציגו כאן כמו בסרט – התנצחות בין הבנים והבנות.

אתם שמים לב שאני קוראת לנאמברים באנגלית? כוחו של הרגל ולא רק זאת, אלא שלמרות 20 ומשהו שנה של עבודה בתרגום, עדיין תמיד אני מעדיפה את המקור, בכל שפה. במיוחד כשבסיפור הפרברים המילים הישנות האלו באנגלית עדיין עובדות. ובכלל, בארץ, כל כמה שנים כשמפיקים את המחזמר הזה מחדש, מתרגמים אותו מחדש, אז שום תרגום לא ממש מתקבע בתודעה. אך בכל זאת, בכל דור ודור מציב הטקסט הזה אתגר בפני המתרגם, שהרי הוא מדבר בשפת רחוב (לכאורה) וזו מתעדכנת חדשות לבקרים. זה לא ריצ'רד השלישי שאפשר עדיין להשתמש בתרגום ויזלטיר מלפני 25 שנה. הפעם אמון על מלאכת התרגום אלי ביז'אווי, שיצר תרגום עם שלל ביטויים בעברית עדכנית, והשאיר את ביטויי הספרדית הספורים שהופיעו במקור. בהרבה מקרים, הוא בחר להתרחק מאוד מהמשמעות המקורית. לעתים בשל חוסר רלוונטיות (When you’re a jet) ולפעמים בשל חוסר באפשרות לתרגום מילולי שגם יתאים למספר ההברות שקובעת הפרטיטורה (I feel pretty – הפך ל"מאוהבת" או ל"לא נורמלית" בבית ב'). לרוב זה היה זורם ומובן ואף די משעשע, ולא היתה לי בעיה עם ההתרחקות מהמקור. אבל נצפו אי אילו מוקשים כמו התרגום המוזר "וחובות דרקוניים" לשורה And the money owing מ"אמריקה" (טוב, מה באמת אפשר לעשות עם זה). עם זאת, ההתרחקות מהמקור המילולי לא צפנה בחובה התרחקות מהקונסטקט המקורי. בתוכניה טוען ביז'אווי שעצם ההעברה לעברית מעבירה את זה לכאן וכי "עולם אלים, גזעני וחסר סבלנות לאחר לא זקוק לקביים לוקליות." את ה'ישראליות' נפגוש באמצעות השפה.

Cool - סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
Cool – סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)

האם זה נכון? לדעתי העדר כל ניסיון לאמירה חיצונית, זולת המתבקש מעצם התרגום, הפכה את ההפקה הזו להפקת רסטורציה עקרה והבעייתיות בביצוע, מקשה מאוד על ההזדהות עם הטרגדיה שמוצגת לנו. אנו מריעים לווירטואוזיות (במקום שהיא קיימת), אבל רגש כמעט ולא מתעורר. כך למשל הבלט במערכה השנייה, החלום של מריה וטוני לחיים ביחד, שברור שאינו אפשרי לאחר שהוא הרג את אחיה, הוא אחד הקטעים האנמיים ביותר בהפקה. נכון, הכוראוגרפיה יפה ואלגנטית, וכולם רוקדים ברקע בקומבניזונים לבנים מוזרים, כמו מלאכים בשמיים כנראה. ומדובר בכולם, כל חברי הג'טס והשארקס ונשותיהן וגם אניבדיז. וטוני ומריה בתווך בבגדים צבעוניים. זה כבר טו-אובווייאס עם כפית עד שזה מחליא (בהפקה המקורית, כאמור, הם לא היו שם) במיוחד כשהביצוע היה די אנמי ולא שרט אפילו את בלוטת הרגש. מזל שאח"כ יש את הקטע ההיתולי Gee Officer Krupke, שמאזן את הסכרניות.

אין ספק שהביצוע של Gee Officer Krupke הוא גולת הכותרת של הופעת המקהלה בהפקה זו. התרגום המוצלח והביצוע המדויק הן מבחינת המשחק והן מבחינת השירה, אחראים לקטע משעשע ומקסים, שאם לא היה מוצב אחרי הרצח, היינו רואים בו קטע הווי לא מזיק. ככה עשו בסרט, כשהזיזו אותו כאמור להתחלה, ישר אחרי Tonight. גם את I feel Pretty כמובן הזיזו בסרט, כך שיהיה לפני הרצח. הרבה יותר לינארי וברור הסרט היה. הפקת ברודווי, היתה ממש מקברית, והנה חזרו עליה כאן ושום דבר מקברי לא נשאר. אתם מבינים בכלל שמריה שרה I Feel Pretty כשאנו יודעים שכל עולמה כבר התמוטט ובכל זאת, אנו לא זוכרים את זה, עד הדואט שלה עם אניטה, או אפילו עד הסוף? הכול ממי הכול נחמד… אז כעת תגידו לי אם לא היה צריך לתת פה טאצ' של מעבר לרסטורציה. אבל כאן שלט ספקטקל על סטרואידים. שהגיע לשיאו בקווינטט של Tonight כהכנה לסצנת הקרב. זה אכן השיא המוזיקלי של המחזה, השקט שלפני סערת המפנה. אלא שכאן לא היה שקט ולא הרמוניה. אלא קקפוניה צרחנית. הקווינטט המושר על-ידי טוני, מריה, אניטה, הג'טס והשארקס, הושווה על-ידי מבקרים לאנסמבל אופראי ממש. למשל הקוורט של ריגולטו. אני יכולה לחשוב גם על הסקסטט האהוב עלי מלוצ'יה די-למרמור. אבל כאן, שום שיא מוזיקלי מרטיט, רק שיא הסטרואידים.

"יחד, תמיד" One Hand, One Heart - סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
"יחד, תמיד" One Hand, One Heart – סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)

אחרי מריה האנמית בהפקה מניו-יורק, היה מרענן לפגוש מריה עם בשר תרתי משמע. אמנם מבחינת המשחק למשי קליינשטיין יש עוד מה ללמוד, אבל הקלולסיות מה שהיא הפגינה השתלבה במתבקש מהדמות ולא פגמה. אבל הקול. וואוו. איזו עוצמות ואיזו שליטה. לא מגיע לה שאני אשווה לאימא ריטה וגם אין צורך, קליינשטיין ג'וניור עומדת יפה בזכות עצמה. לא שלא היו לה אי אילו פספוסים, אבל כשזה עבד זה עבד. במיוחד במערכה השנייה, שם ההתלהבות והמהירות התמתנו ולמרות שניכר שפחות השקיעו בעבודה על המערכה השנייה (חוסר זמן), דווקא זה כנראה הציל אותה. כל הנאמברים כאן היו הרבה יותר טובים, לא מעט גם בגלל שאנו יודעים שמישהו מת וטוב זה לא ייגמר. משי היתה מעולה ב-I feel pretty, מתלהבת וקצת משוגעת, בהתאמה למילות השיר. האריה שלה בסצנה עם אניטה היתה מרגשת ובכלל הדואט שלהן…

בתפקיד אניטה מופיעה המולטי-טלנט רונה לי שמעון, הידועה בעיקר כרקדנית-שחקנית שכאן התגלתה גם כזמרת מצוינת עם קול עמוק ומפתיע (שינוי מרענן לעומת הקול החלשלוש שהיא הפגינה לפני עשור ב"נולד לרקוד" וב"השיר שלנו"). רונה לי, בחורה מקסימה ועדינה ביום-יום, צריכה להיות כאן הרבה יותר פראית ובראיונות שליוו את ההפקה היא הזכירה לא פעם שצדי צרפתי אמר לה להשאיר את הרקדנית הברבורית בבית. טוב, הברבור עוד עדיין קצת פה ולא יזיק ללכלך קצת את התנועות, אבל זה בקטנה, היא רקדנית מעולה ואני מאוד שמחה שנפל בחלקה תפקיד שבו היא יכולה להפגין בו את כל היכולות שלה, כי כמה תפקידים יש לרקדנית ברמה שלה בתיאטרון. הכניסה שלה בסצנת סלון הכלות הראשונה היתה מפתיעה מצד אחד (ברגע הראשון לא זיהינו אותה) וקצת היסטרית ואובר-דה-טופ מצד שני. אמרו לך לא להיות ברבור אבל לא צריך להיות קיצונית לצד השני… לפחות זה קצת הקפיץ את כל הצוות שמסביב… אבל בכל זאת רונה לי הביאה לתפקיד המון גוונים, מצד אחד סקסיות מתפרצת מתלהבת (בד"כ במערכה הראשונה) או סקסיות בוגרת מאופקת (בקווינטט) ומצד שני, רגישות ופגיעות, שיצאה בעיקר באריה שלה a boy like that ‏("אחד כזה") ובדואט עם מריה שבעקבותיו (כתבתי בפנקס: רונה לי קורעת-לב משי שרה מעולה). וזה שינוי מרענן משום שבד"כ אניטה היא פראית ואולי קצת אבלה וכועסת אחרי הרצח של בן-זוגה, אבל לרוב לא רואים אניטות עם גוון פגיע, בכל אופן לא פגיע משכנע. ואני חושבת שכאן זה עבד מצוין. ובמיוחד אחרי סצנת הכמעט אונס, כשהפגיעות מבצבצת מתוך הקשיחות והנקמנות של הדמות. אניטה היא בעצם הדמות היחידה שיוצאת קצת מהגוון הפלקטי של הדמויות השולט ביצירה הזו עם איזו מורכבות ועומק ואין ספק שרונה לי ידעה להעביר לנו דמות רבת-פנים. שהרי היא הקונטרה של מריה התמימה שפשוט חיה בהכחשה, מסרבת להתבגר (אלא רק בסוף המר, אז היא בעצם הולכת בעקבות אניטה ומקבלת כמוה את הצעיף השחור של האלמנה) וחושבת שתוכל לברוח עם רוצח אחיה ולחיות איתו (עוד משהו ממש אמין בסיפור, אבל לא נורא). ובכלל אני מאוד מרוצה מהשילוב של הקול שלה עם הקול של משי קליינשטיין בדואט שלהן. זה בכלל לא מובן מאליו להגיע לעוצמות של משי. והגוון הכהה של רונה לי השתלב מצוין עם הגוון הצלול, אך המלא של משי. הסצנה המשותפת הזו שלהן, ללא ספק, היתה השיא של הערב.

החבורה עם שרנק - סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
החבורה עם שרנק – סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)

אני יודעת שעדיף לפרוש בשיא, אבל יש לי עוד כמה דברים להגיד. קודם כל הפתעת הערב רוני מרחבי בתפקיד אניבודיז, הטום-בוי שמנסה להצטרף לחבורת הג'טס. איזה חמודה האישה הזו ואיזו דמות מלאת חן היא עיצבה, לא פשוט לבלוט בתפקיד הזה והרבה אינבודיס הולכות לאיבוד. אנחנו מאוהבים. עודד לאופולד כשוטר שרנק, ניסה להיות סמכותי דרך דיקציה מוגזמת והפך לקריקטורה. זה בכוונה? ושלמה וישינסקי…. כל-כך מקסים ורגיש, עם כל הניאונסים הקטנים של אדם בוגר, מפוקח, רגיש, דואג, אבהי ומפקח, ברוך ובעדינות. אני רוצה עוד ועוד ועוד. בדיוק על זה נאמר אין תפקידים קטנים.

מה יש לי לומר לסיכום? הפקת רסטורציה, חסרת מסר לעולם וללא מעוף שיוציא אותה מגבול המוכר והצפוי. והמאמץ לשמור אותה ב'על-מקום' בעצם די מייגע ומשעמם. הנה כי כן, זה אמור להיות ספקטקל של שירים וריקודים ותו לא. הריקודים עובדים ועוד איך. השירים, חלק. מה שבאמצע יוק. התפאורה לא יותר מבסדר. הקצב מהיר מדי, רצים מסצנה לסצנה בלי שום שהות לבניית רגע דרמתי או להתרווחות ובניית עומק של דמות. ההתלהבות מוגזמת והעוצמות קורעות את עור התוף (תיזהרו יש לי רק אחד). מזל שהגז נגמר במערכה השנייה ואז אנו זוכים לכמה מנות אושר. כדור הרגעה קל לא יזיק כאן ובכל זאת, כמה נקודות אור: משי, רונה לי, רוני, שלמה. ללכת או לא? מה זה משנה מה אני אגיד, כל הכרטיסים נמכרו. אני אלך לשמוע ביו-טיוב את לני מנצח על זה. … דרך-אגב, הוא בפירוש אומר שהוא רוצה את זה לאט, תראו.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *