הסאטיר בתיאטרון

להפסיק להאכיל את הטרול

על הצגת הקריאה 'ואגנר? לא בא בחשבון!' של תיאטרון מיקרו.

מפה לשם, נדמה שלפנינו רשימת מכולת של טיעונים ידועים משכבר (בלי לדלג על השאלה 'עשית צבא' במבחן שנערך למנצח הסורר), כשבכל זאת, בשל חלוף העתים, הקול הפרגמטי כבר נשמע הרבה יותר חזק. ובכל זאת, שוב, ההתקרבנות השואתית שולטתתתת1, בנאומים הרגשניים לעייפה של ניצולת השואה, אסתר. אסף, שטוען שלנגן ואגנר זה להפסיק להיות הקורבן, לנצח אף על פי כן, הוקטן והוקצן לעציץ מצוי כמעט חסר רגש, אפילו לא מעט רגש הקשור לשאפתנות האישית שלו. הוא יחכה לזמנים טובים יותר. ובינתיים, נמשיך להיתלות בסמל הזה. לקחתָ להם את הסמל, לקחתָ את הקורבנוּת. או את המיתוס שבזכותו הם זוכרים. כי בלי מיתוס, בלי שמש העמים הזו – החור השחור, הפסיק הלא חשוב הזה בעצם, שהפך לחזות הכול, אם כל שנותר לך הוא רק המשך אפור של החיים כאילו לא קרה מעולם דבר, זה לא איך תזכור, זה איך תדע שאתה זוכר. מה יסמן לך שאתה זוכר.

המשך לקרוא