הסאטיר בתיאטרון

אנחנו יותר מתורבתים

על 'קן הקוקיה' בתיאטרון הקאמרי

באופן גורף, אולי יהיה ניתן לטעון שבקן הקוקיה המשוגע הוא לא העיקר. הוא משל. המהות שלו מנוצלת, מודחקת ובעצם לא קיימת. הוא משל לאנשים הנורמליים, כלומר המערב, בקונפליקט שלהם עם המזרח הטוטליטרי, הצוות המטפל, או בעצם האחות ראטצ'ד. השיטה של הפיקוח ההדוק על החוסים כמשל לפיקוח המדינה הטוטליטרית על אזרחיה. כמה פעמים במהלך ההצגה כתבתי לעצמי בפנקס 'צפון קוריאה'. זו המדינה היחידה שנשארה היום, מהסדר ההוא ששלט אז בכל מזרח אירופה. להבדיל, במרה/סד קיים שימוש בשיגעון, אם כי באופן אולי הפוך ב-180 מעלות. כאן המשוגע, בהיותו במחזה בתוך מחזה, בהיותו אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים, נהיה שפוי. הוא מסמל את השפיות, את הדיון במהות החיים, מול המשוגעים והנורמליים שלהם מוצג המחזה (בתוך מחזה). אבל וייס/ברוק לא מסתפקים בזאת. שני הרבדים של המחזה, המחזה החיצוני והמחזה הפנימי מאפשרים חיבורים שאפשריים רק במחזה פנטסטי. החיבור בין המחבר דה-סד והדמות שיצר ז'ן-פול מרה, שהיה פעם דמות אמיתית (אולי סד הכיר אותו), אבל כעת הוא ייצוג שלו. ובתורם שתי הדמויות, האמיתית של דה-סד והמיוצגת של מרה, שתיהן מיוצגות על-ידי שחקנים. מעבר לזאת, יש לנו חיבור בין דה-סד וקולומייה (גם הוא דמות במחזה), בדיון אודות מהות הטיפול ומשחקי הייצוג. אולי כמו מק'מרפי והאחות ראטצ'ד. אלא שפה לא מדובר במלחמה אלא בשיתוף פעולה. דרך-אגב, הדיון של דה-סד על החיים, אינו עם המשוגע שמגלם את מרה, אלא עם מרה עצמו. גם כאן בעצם, המשוגע, הוא ייצוג של כל דבר חוץ מהדבר עצמו. בעצם, כל דיון שיערך על משוגעים אינו נערך עם המשוגע, או על המשוגע, אלא על איך שאנו רואים את המשוגע. משוגע קיים אצלנו רק כייצוג. כייצוג של מה שאנו לא רוצים להיות, או כמשהו שאנו רוצים להיות, או כשמשהו שמסמל איזשהו שינוי שאנו צריכים לעבור. בעצם כל הדיון על המשוגעים באשר הוא, הוא דיון בינינו לבין עצמנו על עצמנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מקורות ידע

על 'מיהו יהודי' בתיאטרון הקאמרי.

באשר למחזה עצמו, כלומר הניסיון להבין מהו יהודי, לא מתגלות תובנות מרחיקות לכת. זה נדמה כמו הרצאה למתחילים. קצת מכל קלישאה ידועה, על נוצרים, מוסלמים ויהודים ופלשתינים וישראלים ושטחים כבושים. 48, 67, 73 ועוד 5000 שנה מאז ימי אבר(ה)ם אבינו. כלומר סיפור שרה והגר וישמעאל. כן, לרזולוציה הזו זה יורד. ומי מסביר זאת למי. הקתולי ליהודי. זה שהלך וקרא באינטרנט, או יותר נכון, שאשתו קראה באינטרנט, מספר ליהודי האתאיסט שבכלל לא מחשיב את עצמו כיהודי ואפילו נאלץ להודות (לא ברור אם הוא באמת מאמין בזה או לא) כי הוא בעד מדינה פלשתינאית. מעין שמאלני סטריאוטיפי עם ייסורי מצפון. ונדמה שמה שיותר מעניין פה, זה הדיון, או הזרקור, יותר נכון, לאופן שבו אנשים מוצאים ומקבלים ומחפשים את האינפורמציה לפיה הם חיים (היום ובכלל). מה שכתוב באינטרנט זה קדוש. נאמר. ואנו יודעים כמה עובדות לא בדוקות ולא מדויקות האינטרנט מכיל.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

חוזרים לוודוויל

על המחזמר 'שיגעון המוזיקה' בתיאטרון הקאמרי

אכן, נוצר פה ז'אנר חדש של מחזמר להיטים. לרוב ממציאים את העלילה שמאגדת שירים לפי נושא, לרוב מלחין. מה שחשוב זה השירים, היתר זה מילות קישור. תנו לנו את השירים ונשמח. כך היה במיקה שלי. הרגשתי שהמחזמר ההוא עלוב, אבל לא יכולתי לעמוד בפני ההקשרים הרגשיים העמוקים שנקשרו ברבות השנים לשירים של יאיר רוזנבלום שהוצגו שם וחזרתי הביתה מרוגשת ודומעת, אם כי מאוד לא מרוצה מהעלילה המפגרת. אולי צריך לקרוא לסוגה הזו מחזמר המחזור. לא בכדי אני נוהגת לרוב להדיר רגליי משלל ההפקות שעלו פה ששייכות לז'אנר. אפילו אני לא זוכרת את השמות שלהם, זה עם שירי נעמי שמר, זה עם שירי שלמה ארצי ועוד כנראה יהיה ההוא עם שירי אייל גולן. היה גם אחד, שאולי יכול גם להיקרא תחת הדגל הזה, עם שירי אום כולת'ום בתיאטרון יפו. הקהל בא בשביל השירים (במקרה של אום כולת'ום: קיצורי שירים, למי יש סבלנות לשיר חצי שעה), אבל אמנות אמיתית, חוץ אולי מאמנות הביצוע, אין פה. בואו נקרא לילד בשמו. זוהי חזרתו של הוודוויל בתלבושת מנצנצת ובהשקעה מרובה, תחת קורת הגג של התיאטרון הרפרטוארי, אבל עדיין זה וודוויל, לא תיאטרון. הסיבה היחידה שהוא עבר מהתיאטרון המסחרי לרפרטוארי היא שהוא הדרך היחידה היום שהתיאטרון הרפרטוארי יכול להחזיק את עצמו כלכלית. וזה מאוד עצוב, פני הדור כפני הכלב. אבל אולי בסוף נוכל להעלות את המקקים של נסים אלוני, על חשבון קהל הוודוויל שאפילו לא ידע שהוא כזה, כי הוא הולך ... לתיאטרון...

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

חיה לנצח

על 'מרג'ורי פריים' בתיאטרון הקאמרי.

הדבר היחיד שמהווה זווית מקורית במחזה הזה, היא הקישור בין מכונות הבינה המלאכותית לזקנה. או בכלל, הרהורים על הזקנה. ביני ובין חברותיי המבקרות די הוסכם, שהמשפט החזק של הערב הוא "50 שנה אנו חיים ו-50 שנה הנוספים אנו מעבירים את הזמן עד שהזמן שלנו יגיע" או משהו כזה... לשכוח שאני הולכת למות במשך 50 השנה האחרונות שלי. הרהור הגותי שמביא את טס (הבת) להתאבד בסופו של דבר. היא לא רוצה לסבול 50 שנה האחרונים כנראה. להרהור הזה אין כמובן שום קשר למכונות שעליהם אמור לנסוב המחזה. ומישהו אחר בגזרת האקסיסטנציאליזם יאמר שהרהור כזה יכול לנבוע בך בשלב הרבה יותר מוקדם בחייך, מה שקרה לטס בעצם זה מן התאבדות אקסיסטנציאליסטית. זה מה שהיה מעניין פה ולא קשור לחלוטין למכונות האלו. המגאפין עלה על הנושא שאותו הוא אמור להניע.

המשך לקרוא