הסאטיר בתיאטרון

זאת אני

על 'הכלה וצייד הפרפרים' מאת נסים אלוני בתיאטרון גשר, 2022

גבול זה גם בין החיים והמוות. הפרפרים הם חופשיים, עד שצדים והורגים אותם. אבל מאיפה בא לגץ הרעיון הזה. הוא מדבר על הדודה שלו, שחיה חיים חסרי תועלת. כלומר לא נישאה מעולם. כלומר עבדה בעבודה משמימה. תופרת מנז'טים. ואז בלוויה שלה, לפני שסגרו את הקבר, יצא ממנו פרפר. החופש מגיע במוות. אולי קצת לפני המוות. כמו בשירים של רילקה, הראתי את זה במאמר על סטלקר. בעצם, רילקה לא קרא לזה חופש. הוא קרא לזה נשגב. לאקאן אמר שהנשגב הוא בסדר הממשי. רילקה קרא לזה 'הפתוח' (das Offene).

הממשי, הלא-מודע, לעולם לא יהיו גלויים לנו, טוען לאקאן, אנו מבחינים בהם רק בגלל שיבושים, וכשמדובר בלאקאן, הרי הכול בגלל שיבושי שפה. השפה היא הראשית והאחרית אצל לאקאן, לדידו אין תפיסה של דבר שלא דרך השפה. והנה כאן לפנינו הרמקול הזה משדר שיבושים ללא סוף. אלא שיש כאן היפוך מעניין, שכן הרמקול נתפס אצלנו כאח הגדול, כקול הציוויליזציה השולטת. האם מדובר באחר הגדול ששובש, או שיש כאן רפלקסיה שלנו משובשת של האחר הגדול. אם אתם סובייקטיביסטים חריפים, כמוני למשל, אז בוודאי.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

איפה נינה

על 'השחף' מאת אנטון פבלוביץ צ'כוב, תיאטרון גשר 2022 ותיאטרון תמונע 2013.

נינה לא מתה אצל צ'כוב. אבל כאן היא כן. למה. נינה לא מתה אצל צ'כוב. הילד שלה מת, הרצון שלה לתהילה מת. קראנו פרשנות שגורסת שהיא הפכה לשורדת, קיבלה את הפועליות שבלהיות שחקנית, את העבודה הקשה, הבנייה ההדרגתית. היא היתה השחף. שהרגו אותו ככה סתם מתוך שעמום. היא היתה הקורבן האקראי, או הקורבן משתף הפעולה. בשם מה. אבל כעת היא לקחה אחריות על עצמה. מעצימה את עצמה למרות הכאב. יחי הפסיכולוגיה החיובית. היא היתה השחף. ציפור דרור שמובלת על-ידי דחפים ותשוקות, אבל הן הרגו אותה. היא למדה לעדן את הדחפים, לעבוד קשה למען האמנות שלה. להיות האמנות שלה. שחקנית. הפונקציה הפועלית של הייעוד שלה. אבל נינה. מי זו נינה. לא ידוע. לאקאן יגיד שנינה היא הממשי המסומן ברובד הסימבולי על ידי השחף או המקצוע שלה. יונג יקרא לזה פרסונה. אינפלציה, מלשון לנפח את עצמה, את מהותה, לשאוב את הגדרתה האישית, הסובייקטיבית שלה, מהמקצוע שלה. בן אדם, המהות שלו היא לא המקצוע שלו. הוא קיים כי הוא קיים, לא כי הוא נופל למסגרת כלשהי. לא כי הוא משתוקק למשהו. לזוגיות, לייעוד. אתה לא אמור להיות מוגדר על-ידי אובייקט התשוקה שלך. סיבת התשוקה שלך. כמה מאיתנו יבינו את זה היום. אבל גם זה לא טוב היום בשבילנו. נינה לא קיימת היא מתה, היא אשליה של קוסטיה שנייה לפני שהוא ימות. האם היא מה שהוא בורח אליו או מה שהוא בורח ממנו. האם היא הבינוניות שאין הוא יכול לסבול בעצמו. או אובייקט התשוקה שאליו הוא יגיע רק במוות, כמו שמציג זאת רילקה למשל. האם זה נכון היה להציג את נינה כהזיה של קוסטיה. אולי נינה היא התגשמות המעמד הפועלי שיספוג את כולם אליו ברוסיה הסובייטית. האם קוסטיה הוא האצולה המנוונת, שאין לה מקום לאחר המהפכה. לא בבואה של נינה, אלא דווקא של אירינה ניקולאיבנה. סליחה. ארקדינה. הסמל. הסמל.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מיטות מסתובבות

על ההצגה 'מי כמוני' בתיאטרון גשר.

קצת קשה לא לנסות להשוות לאיזה סרט בית משוגעים ידוע, אם כי קצת פחות כבד מ-2 הנזכרים לעיל – נערה בהפרעה (1999), אמנם שם על טהרת הבנות בלבד – אבל איך בת שבע בתור אליזבת מוס השרופה (טורץ'), או אלמה בדמות אנג'לינה ג'ולי (היא היתה ASPD, הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כלומר פסיכופתית בלשון העם, אבל אותו הארס והפתיינות קיימים). ברק בדמות וינונה (היא היתה BPD, הפרעת אישיות גבולית, אמנם, אבל אותו אשכול) או עמנואל הקשור בדמות אנג'לינה הקשורה. הבנתם, יש שטנצ'ים קבועים. כאן זה אפילו ביותר שטנצ'ים. רוצים עוד קצת: אונס בגיל 13 (אלמה), דוד מתעלל (בת-שבע), בת שבע חייבת לצאת לחתונה של אחותה, שלא ידעו שהיא מאושפזת, סליחה משיגענע, אחרת השידוך יתבטל. האב אפילו מדבר איתה באידיש על הבמה. אבל היא אריה. אז בוא ננסה שיטת טיפול היישר מסיפורי רבי נחמן (הסיפור המקורי מובא בתוכנייה), כי אין כמו להתאים טיפול לאוכלוסייה לה הוא ניתן. אבל שלא תבינו לא נכון, זה דווקא היה יפה ומרגש הקטע הזה. לעמנואל הורים קצת דפוקים, שאולי הם צריכים ללכת לאשפוז ולא הוא, לאלמה ולתמרה – יש אמהות שלא כ"כ שמות עליהן ורק באות ברשימת דרישות בלתי אפשרית ולברק – זוג הורים שמתים מפחד מהתקפות הזעם שלו. הוא הרג את אמא שלו במכות על זוטא, היא שכחה ללחוץ על כפתור ההקלטה ולא צילמה אותו. מפה לשם, מי שצופה בהצגה יכול לחשוב שפגועי נפש הם אנשים שפשוט החיים התעללו בהם ולכן הם כאן. מינית או לא מינית. ואם ידוע שהתעללות מינית והזנחה או הורים חולים במחלת נפש יכולים להיות סיבה לשיגעון אצל ילדים, הרי גם ידוע שברוב המקרים הם בכלל לא מביאים לשיגעון ויש פגועי נפש שמחלתם בכלל לא נובעת מגורמים כאלו. יש התפרצות ספונטניות, יש חסך בשינה בצבא שידוע כגורם להפרעות לרוב, מחלות נפש, אפילפסיה וכד'. טוב, לא רלוונטי, אנו עוסקים במחלקת נוער. הם לא יגיעו לצבא... המחזה שלפנינו עדיין עסוק בכיסוי כל הכיוונים והשטנצ'ים, שקשה לפרוץ מזה עם משהו מרגש. ובכל זאת זה קורה. אה כן ועוד שטיק, עמנואל האוטיסט שמדקלם מהזיכרון את המכתב לדודה מניה שאלמה קרעה לגזרים. מי אמר ריין מן (1988) ולא קיבל, גם שם אשפזו אוטיסט בבית משוגעים. מחיאות כפיים סוערות לסולו גבע בסוף הקטע הזה. מגיע לו. הוא צעיר המשתתפים, בן 13 בלבד ובהחלט המצטיין של הערב. ותסלחו לי אם שכחתי להזכיר כמה שטנצ'ים, היו ממש הרבה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בקרוב אצלכם

על 'רווקים ורווקות' בתיאטרון גשר.

הדור הזה, לטוב ולרע, מצא פתרון אחר לעצם אי התכלית של החיים, של היחסים, של האהבה. אצל לוין, כל מה שהגיבורים רוצים זה לישון. הם נודדים להם, בהפקה זו עם כריות בתוך מזוודות וכל מה שהם רוצים זה להגיע למנוחה ולנחלה, להפסיק להילחם כל הזמן, עם עצמם, עם החברה, לא להצטרך להוכיח כלום לאף אחד ופשוט לשקוע בלהיות אתה. ללא שום מסכה. זה באמת מזכיר את הייאוש של שנות השמונים. את הלך המחשבה של מה הטעם ללמוד, לעשות, אפשר לשבת בסבבה ולעשן, להיות בשנטי. אלא שלמול הרצון לשינה של האנטי-גיבור של המחזה, היום כולנו גיבורים, או לפחות עוטים מסכת גיבורים באינסטגרם, שבוער להם בתחת ה-FOMO – הפחד להפסיד משהו, השינה זה הדבר האחרון המעניין אותם. להודות שאתה לא גיבור כמו המסכה שלך, זה סוג אחר של גבורה. המפגש עם העליבות שלך או של מישהו אחר, זה משהו שלא בא בחשבון, כשאתה מקבל מכל הכיוונים מסרים, שאתה צריך להקיף את עצמך באנשים מעצימים. לא בעלובים בשום פנים ואופן. אין יותר עליבות לשם עליבות, גם העליבות שלך לכאורה באינסטגרם היום, אם את נניח, מצטלמת לא מאופרת, עם עוד כמה ק"ג, מראה תמונות בפוזה מחמיאה לעומת אחרת שלא מחמיאה, כדי להראות את מה שמאחורי המסכה, עדיין, בכל מקרה, לא תצאי עלובה, אלא גיבורה. היום כולם גיבורים. אנו מקבלים את כל הסוגים ואת כל המינים ורזות ושמנות וגבוהות ונמוכים ומקועקעות ומה שלא תרצו. כל אהבת הגיוון שזו שאנו חוגגים עליה היום, היא פשוט מאוד, כדי להפוך את כל מה שפעם נחשב לעלוב, את כל מי שנחשב כעלוב, כלומר כפחות מהאידיאל, לגיבור. אנו חיים בעולם נטול עלובים.

המשך לקרוא