הסאטיר בתיאטרון

ומה מעבר לזה

על 'חלום ליל קיץ בחלל' בתיאטרון קליפה.

אני לא מדלגת על אף שייקספיר, ולכן הלכתי לצפות ב'חלום ליל קיץ בחלל' של תיאטרון קליפה, שזכרתי מאוד לטובה, לאחר שראיתי מופע שלהם לפני 20 שנה. אלא שדימה טולפנוב, מנהל אומנותי שותף, נפטר לפני כמה שנים ולנעליו (כולל האישיות, בתור בן זוגה של המייסדת השותפה עידית הרמן, כמו שמספרים לנו בהצגה), נכנס האיש והפרובקטור אריאל ברונז, שהפך את היצירה (בכל אופן את זו הנוכחית) ליצירה שיותר מאשר היא של תיאטרון קליפה היא יצירה של אריאל ברונז.

דלות החומר כאן, אולי היתה מכוונת (הבגדים נקנו באליאקספרס, כך מספרים לנו), אך משהו כאן לא התרומם מעבר להצגת מתנ"ס, אולי זה מתאים להצגת החובבים במחזה בתוך מחזה של שייקספיר, אבל מה שהפך פה למחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה, במהלך מעניין בפני עצמו, לא הספיק כדי להחזיק אותנו והפרובוקציות שהוא מבוסס עליהן (משהו שאפיין תמיד הן את קליפה והן את ברונז) הן פרובוקציות פשטניות שכבר לא אומרות כלום לדור שכבר ראה הכול, עשה הכול ורק מחפש משמעות בחיים, ממש כמו בסדרה לאהוב את אנה, שהשכילה לצאת מתחום ריאליטי הדייטים לדרמת 'בטיפול' או אם כבר פרובוקציה, אז עם עומק מודע או לא מודע כמו ב'יונתן אגסי הציל את חיי'.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

רמי

על 'אותלו' בתיאטרון הקאמרי

ואילו כאן סוף חדש, אותלו, לשווא מנסה להתאבד (כמו שרצה שייקספיר). הסכין היא סכין שחקנים, קפיצית. וילון הפלסטיק נסגר, מאחוריו יוצא יאגו בחלוק לבן ונותן לו מה שנדמה ככדור פסיכאטרי. הנה כי כן, רוקח לנו הבמאי עלילה אחרת לגמרי, בסופו של יום. אין כאן סדר חברתי קהילתי שהופר, שיש להחזירו לכנו, להיפך, האינדיבידואל הפסיכופט שאינו נשמע לחברה, משליט סדר חדש כרצונו, מפעיל את מי שנחוץ כדי להשיג את טובתו ותועלתו, ללא מורא וללא רגשות אשם או חרטה וסופו שהוא מנצח ומשיג את שלו. ועוד מוציא אותנו גזענים. כנגד הערבי. הוא באמת לא רצה לומר שהוא גזען נגד ערבי. את זה אנחנו אמרנו. מצד אחד, בראוו. הצליח הבמאי לתפוס את הצייטגייסט: בדת הכסף (או בדת ההצלחה בכל מחיר) כל האמצעים כשרים ומי שלא מתנהג כך, פרייר. מצד שני, האם באמת אנו רוצים לקדש עולם של תפוס ככל יכולתך ללא שום מעצור חברתי. אם הבמאי רצה להטיח בפרצופינו מה קורה כשאין דין ואין דיין בחברה, אם הוא רצה, לא נראה לי שהצליח לו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מאין באנו ולאן אנו הולכים

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע


ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.

המשך לקרוא