הסאטיר בתיאטרון

איפה נינה

על 'השחף' מאת אנטון פבלוביץ צ'כוב, תיאטרון גשר 2022 ותיאטרון תמונע 2013.

נינה לא מתה אצל צ'כוב. אבל כאן היא כן. למה. נינה לא מתה אצל צ'כוב. הילד שלה מת, הרצון שלה לתהילה מת. קראנו פרשנות שגורסת שהיא הפכה לשורדת, קיבלה את הפועליות שבלהיות שחקנית, את העבודה הקשה, הבנייה ההדרגתית. היא היתה השחף. שהרגו אותו ככה סתם מתוך שעמום. היא היתה הקורבן האקראי, או הקורבן משתף הפעולה. בשם מה. אבל כעת היא לקחה אחריות על עצמה. מעצימה את עצמה למרות הכאב. יחי הפסיכולוגיה החיובית. היא היתה השחף. ציפור דרור שמובלת על-ידי דחפים ותשוקות, אבל הן הרגו אותה. היא למדה לעדן את הדחפים, לעבוד קשה למען האמנות שלה. להיות האמנות שלה. שחקנית. הפונקציה הפועלית של הייעוד שלה. אבל נינה. מי זו נינה. לא ידוע. לאקאן יגיד שנינה היא הממשי המסומן ברובד הסימבולי על ידי השחף או המקצוע שלה. יונג יקרא לזה פרסונה. אינפלציה, מלשון לנפח את עצמה, את מהותה, לשאוב את הגדרתה האישית, הסובייקטיבית שלה, מהמקצוע שלה. בן אדם, המהות שלו היא לא המקצוע שלו. הוא קיים כי הוא קיים, לא כי הוא נופל למסגרת כלשהי. לא כי הוא משתוקק למשהו. לזוגיות, לייעוד. אתה לא אמור להיות מוגדר על-ידי אובייקט התשוקה שלך. סיבת התשוקה שלך. כמה מאיתנו יבינו את זה היום. אבל גם זה לא טוב היום בשבילנו. נינה לא קיימת היא מתה, היא אשליה של קוסטיה שנייה לפני שהוא ימות. האם היא מה שהוא בורח אליו או מה שהוא בורח ממנו. האם היא הבינוניות שאין הוא יכול לסבול בעצמו. או אובייקט התשוקה שאליו הוא יגיע רק במוות, כמו שמציג זאת רילקה למשל. האם זה נכון היה להציג את נינה כהזיה של קוסטיה. אולי נינה היא התגשמות המעמד הפועלי שיספוג את כולם אליו ברוסיה הסובייטית. האם קוסטיה הוא האצולה המנוונת, שאין לה מקום לאחר המהפכה. לא בבואה של נינה, אלא דווקא של אירינה ניקולאיבנה. סליחה. ארקדינה. הסמל. הסמל.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מה יהיה בסוף

על ההצגה 'וניה.גרסה' של פרויקט רב תרבותי, בתיאטרון הבית.

זה מה שקורה שמחפשים יציבות (אפשר להחליף ב:משמעות) בעולם שהוא הכול חוץ מיציב. הדבר היחיד שבאמת יציב הוא לא הרצון להגשמה.... הוא החיים... אמרו את זה קודם לפנינו... אלא שאז הרצון לקדמה, של המהפכנים הבולשביקים, של הפוטוריסטים, המחיקה של הכול כדי להגיע להגשמה, היתה קהילתית, חברה צודקת. הקהילה תגשים את הלאומיות שלה על-ידי מחיקה שיטתית של קהילות לא ראויות. ואז היה עולם ריק מתוכן. אבסורד א'. שכחנו אותו. יצקנו משמעות חדשה לעולם. השקפה חדשה. לא אידאולוגיה קהילתית תביא לגאולה. רק כסף. קפיטליזם שוב, אבל הפעם להמונים, לכל אחד בנפרד. נרקיסיזם. הון פרסוני, פרסונלי. לא צריך את מרקס כדי לפרוע אותו. מרקס הפסיד, הקומוניזם זו טעות היסטורית, אין חברה צודקת. אפשר להגיע לאבסורד גם בלעדיו. או שאבסורד ב' זו פשוט המחלה או התשובה למחלה של המאה ה-21 של אלו שלעולם לא יגיעו באמת להגשים את עצמם. דיכאון קליני.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

על מה שיודעים ועל מה שלא יודעים

על 'שלוש אחיות' התיאטרון הקאמרי / הבימה

"והנה יעבור עוד זמן לא רב," מהרהר וירשינין במערכה השלישית, "בערך מאתיים שלוש מאות שנה, וגם על חיינו כיום יסתכלו ממש כך באימה, גם בלגלוג, כל המצוי היום ייראה גולמני, גם מסורבל, גם בלתי-נוח עד מאוד, גם מוזר. הו, איזה חיים יהיו אז, בודאי, איזה חיים!" ונדמה לי שהאמירה הזו אינה רק חלק ממארג העיסוק בזמן ובקיום במסגרת המחזה עצמו, אלא בעצם פניית המחזאי לנמעניו בעתיד. מעין הצטדקות ארס-פואטית. לא פלא שהבמאי של ההפקה הראשונה, סטניסלבסקי, לקח לעצמו את תפקיד וירשינין. וכעת רק 100 שנה אחרי כתיבת המחזה, לא רק שראינו את המהפכה לה הוא מטיף, גם התפקחנו ממנה. ולא רק שהתפקחנו ממנה, אנו בצומת דרכים כלכלית, שלאחר שהפכה לחזות הכול, היא גם צומת דרכים קיומית. ולא רק שאנו מתפקחים לאיטנו מרעיון העבודה משחררת, אלא שכעת הבון-טון הוא לשוב וליהנות מהכנסות פסיביות, כלומר אנו בעצם מקדשים את הבטלה כאידיאל, גם אם זה רק הפריבילגיה של לישון צהריים. ולא רק זאת, אלא שסוציולוגים שבים וטוענים שבגלל המכונות נוכל להסתפק בפחות שעות עבודה, ואפילו מקדמים כאן את הרעיון של שבוע עבודה מקוצר. העתיד נראה נפלא, וגם העבר הסוציאליסטי של מדינת ישראל, הוא עידן להתרפק עליו. רק חבל שבינתיים רק כדי לשרוד אנו צריכים להרוג את עצמנו בעבודה שלאורך השנים, נמתחת על פני שעות רבות יותר ויותר. טוב, מותר לנו לחלום. האם נסתכל לאחור על אותן נפשות תועות שבמחזה באימה. כן. בלגלוג. כן. כלומר לא. עולם כמנהגו נוהג.

המשך לקרוא