הסאטיר באופרה

סדנת יזע

על האופרה 'נישואי פיגרו' באופרה הישראלית, 2015.

אם לפני חודשיים, עמדתי על כל המגרעות של ההפקה של נישואי פיגרו בעכו, הרי שכעת הייתי מאוד שמחה לראות אותה שוב, במקום לבזבז שלוש וחצי שעות על ההפקה הזו נישואי פיגרו בביצוע האופרה הלאומית של ליטא, שאמנם היתה גרסה מלאה ולא מקוצרת כמו בעכו, עם מקהלה שלמה וחבורת רקדנים (וזאת רק בשביל 2 סצנות בכל האופרה הארוכה הזו), אבל הייתה מייגעת ודידקטית, הנה האריה הזו וכעת האריה הזו ועכשיו הרצ'טטיב, הכול מדויק como escrito (כמו שנכתב), אבל חסר כל רגש, התרגשות, כעס, קנאה, עצבים, השתובבות, פלירטוטים, התלהבות נעורים, צער וכל סלט הרגשות המדהים שהכניס בומרשה לעלילה (ודה פונטה לליברית) ומוצרט למוזיקה. סוזנה אפורה ואין בה כלום מדמות המשרתת מלאת שמחת החיים, טובת הלב ועם זאת התחמנית והאסרטיבית, וכל אי אילו הג'סטות המשובבות והאוהבות שנתפרו לה נראו מאולצות ומעושות או פשוט מרוחקות. כרובינו, נער בחצר הרוזן שמבוצע לרוב בידי מצו-סופרן, בוצע כאן על-ידי זמרת סופרן, מה שפגם בעומק של הדמות מהבחינה הווקלית, ומבחינת הבימוי והמשחק בקושי נעשה ניסיון להסתיר את העובדה שמדובר בבחורה. עיצוב דמות הרוזנת כאן מתיימר להיות של אישה מאופקת מאוד, אפילו סנובית, שמודעת היטב למעמדה ומתנהגת כמורמת מעם, במיוחד בסצנות ההמוניות. אלא שהאיפוק הזה שנגזר כאן על הדמות הזו, מלבד זה שהוא הופך אותה ללא נעימה בסצנות עם הבנות (היא לא נראית מוקירת תודה על המחווה הנחמדה), הוא גם מרחיק אותה מ"אשת הסוד" שלה, סוזנה.

אני לא יודעת מי עומד מאחורי קונספקט הליהוק המוזר של ההפקה הזו, אבל לכל הזמרים כאן קולות גדולים מדי ולחלוטין לא מוצרטיים (כלומר חוץ מלתפקיד כרובינו, לו לוהקו במפתיע זמרות סופרן לירי קליל בשני הקאסטים). כך יוצא שהתזמורת מנגנת מוצרט והזמרים שרים ורדי. ניגוד כמעט בלתי אפשרי בין הצליל שהפיקה התזמורת, שהיה צליל מוצרטי עדין ושובבי, אך נטול כל ברק והתלהבות, לבין קולות הזמרים, שהיו כולם, ללא יוצא מן הכלל, החל מברברינה ועד הרוזנת, קולות ענקיים וגדולים, ששרו גדול וחזק. לא רק בלי שום קשר לזה שמדובר במוצרט, שאותו תמיד יש לשיר במתינות, אלא שגם אם זה היה ורדי, זה עדיין היה גדול, צרחני וצורמני במקומות רבים, ללא שום ניואנסים כמעט.

באופן מוזר, הפרדוקס בין גדול וקטן מתבטא גם בתפאורה, שהיתה ברובה משעממת וחסרת מעוף אך גרנדיוזית וענקית שהאפילה על החפצים והזמרים כאחת. הדבר בולט במיוחד כשמדובר במיטות שבעלילה: המיטה של פיגרו וסוזנה במערכה הראשונה וגם זו של הרוזנת במערכה השנייה, נראות קטנות מדי לסט הענק, כאשר במערכה הראשונה, החדר גדול מדי למיטה ובשנייה, המיטה קטנה מדי לחדר. רק במערכה הרביעית, בסצנת הגן, זכינו ליהנות מתפאורה מורכבת, מעניינת ומאוזנת פחות או יותר, אך אז הבימוי המשונה והעמוס שלה, התאורה הקלושה (כמתבקש, זו סצנת לילה, אך אפשר לזייף קצת) והעייפות מכל מה שעברנו עד כה... הרסו כל סיכוי שזו תתרום משהו לטובת ההפקה.  (11/11/15)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

שעתן של הנשים

על האופרה 'נישואי פיגרו' באולמות האבירים בעכו, 2015.

מבין פסטיבלי האופרה של האופרה הישראלית, הפסטיבל בעכו נראה לי המשמעותי ביותר, למרות שבסופו של יום, מבחינת הארגון ומבחינת רבים מהאספקטים של ההפקה הוא היה הגרוע מכולם. טוב, לא יותר גרוע מההפקה המזוויעה של עמרי ניצן לשיקוי האהבה, בזה באמת קשה להתחרות. ולמה הוא המשמעותי בעיני? משני טעמים עיקריים: הוא היחיד מבין כל המקומות שמתרחש ממש בתוך מבנה היסטורי בן 800 שנה (לא "למרגלות" כמו במצדה ובברכת הסולטן) והוא היחיד שבאמת מגיע לפריפריה. והדבר החשוב בעיני, והמרגש ביותר, הוא לראות יהודים וערבים (מהם בלבוש מסורתי) יושבים ביחד ומקשיבים למוצרט. אז רק בגלל זה, ולמרות כל הבעיות, זה היה שווה את הכול.

זוהי היתה העבודה הראשונה של איתי טיראן בעבור האופרה הישראלית והציפיות היו בשמיים. נראה שטיראן יצר את ההפקה לעכו אך פוזל להעלות אותה במקומות מרכזיים יותר, מכיוון שהתפאורה בהחלט היא תפאורת "כל-אולם" וחבל לי מאוד שכאשר כבר יש אפשרות להעלות הפקת אופרה באתר היסטורי של ממש, אין שום התייחסות של התפאורה למקום הזה (ואם יש פה ושם זה ממש זניח). מצד אחד, איתי טיראן הוא בעיקר שחקן, שחקן מבריק אפשר לומר, ואכן ניכר שמבחינה זו הוא טרח במקום שהרבה בימאים לא טרחו והוציא מהמשתתפים עבודת משחק משובחת, הרבה מעבר להפקות אחרות. עם זאת, אני לא בטוחה שהקונספט שלו לנישואי פיגרו עומד במבחן. יש כמובן הרבה הברקות, שכבר מנינו (מערכה ראשונה בחדר כביסה, צ'לו במקום פרחים, מאמן כושר במקום מורה למוזיקה, וגם פרשנות מעניינת לשטיקים מוכרים, כמו ההתעללות בכרובינו), אבל הקונספט הכללי לא מוצא את האיזון הנכון בין קומי לרציני ונופל לגבולות הפרסה. מצד שני הוא גם לא מוצא את האיזון בין הנשי ובין הגברי ונופל לגבולות הפסאודו פמיניסטי, ואולי אפילו במתכוון, כפי שנרמז בדואט של שתי הדמויות הנשיות הראשיות, שרומז אפילו על סבטקסט לסבי... או לפחות על אחוות נשים בסגנון תלמה ולואיז, אבל לדעתי זו פרשנות שהולכת רחוק מדי.

הקאסט של ההפקה היה ישראלי למהדרין וכלל זמרים ותיקים וחדשים יחסית. מצד אחד, זה מראה שאפשר להעלות אופרה שהיא רק שלנו (אין בהפקה הזו שום גורם זר!!!), אך צד שני, הרצון לתת במה לצעירי האופרה פגע קצת בליהוק. אין ספק שתפקידים כמו הרוזנת, הגנן והמאמן (מורה למוזיקה) היו צריכים להיות מבוצעים על-ידי מבצעים מבוגרים יותר וייתכן שגם התפקידים של פיגרו והרוזן. עם זאת, הפמילייריות והמשפחתיות ניכרו בהפקה שבה כולם מכירים את כולם שנים ונראה שכולם מאוד נהנו מההפקה הזאת, למרות החום המתיש והאובך המחניק שירד עלינו, דווקא בימים האלו.  (24/9/15)

המשך לקרוא