הסאטיר באופרה

אח קטן וחורג

על "שיקוי האהבה" בבריכת הסולטן

כן, אכן כי כן, ירושלים צריכה אופרה. ויהיה מי שיגיד שירושלים בירת ישראל צריכה אופרה. לא שאין שם יצירה אופראית. מדי פעם, אני נתקלת בהפקות של אופרות קמריות, הפקות פרינג' של קבוצות שוליים, שנראות מאתגרות ומעניינות מאוד ומהוות מקום להתנסות לבוגרים טריים של המחלקות לקול באקדמיות בארץ. אבל כנראה, שאופרה ממש לא תהיה בירושלים עד שישכילו לבנות שם אולם תיאטרון עם פיר לתזמורת. וכל מה שעושים עד אז זה לא לעשות אופרה בירושלים. ומופע אופרה תחת כיפת השמים זה לא אופרה בירושלים, בוודאי אם זו רק אופרה אחת בשנה שמועלית בדיוק פעמיים. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על למה לעשות מופע אופרה בבריכת הסולטן דווקא.

הביצוע של שיקוי האהבה של ניצן/דר בבמה המאולתרת של בריכת הסולטן חשפה ביתר שאת את הבעייתיות של ההפקה הזו מבחינת העיצוב והתנועה. העליבות שלה, שעד היום לא ברור לי אם היא מכוונת או לא, בלטה עוד יותר. ובמחשבה שנייה, אני חושבת שזו היתה טעות לנסות ולהחיל את רוח החלוצים הסוציאליסטית על הכפר הבסקי, על מעמדותיו הברורים, האנלפביתיות הרווחת, הסגידה לכסף (הירושה), הרוכלים-נוכלים הנודדים והגיוס הוולונטרי לצבא שכירים בתשלום. אמנם הקונפליקט העיקרי של אדינה בין הסמל השתלטן והחתיך לחבר הילדות המוגבל, עדיין יכול להתקיים גם בחברה החלוצית, אך שם לעולם הכף לא תוכרע בשל ירושה שקיבל הנעבך. מה שהציל את הערב ועדיין זימן חוויה מיוחדת באוויר הירושלמי הקריר, היה צוות מגובש ומשופשף של מבצעים, שההתמקדות עליו בקלוז-אפ במסכי הווידיאו, פתרה אותנו מלהתייחס לתפאורה ואילצה אותנו להתמקד בפרטים – בניואנסים הקטנים והמדויקים. כך נמנע מאיתנו הרעש שייצרה הבמה הגדולה ויכולנו להתמקד במוזיקה הנפלאה, להתענג על כל תו ופרזה ובעיקר על משחק מלא ניואנסים, במיוחד של בראון וכמובן – וסילביצקי. היתה חוויה מתקנת, אבל עדיין, אני מצפה להפקה ראויה יותר של שיקוי.  (28/6/15)

המשך לקרוא