הסאטיר בתיאטרון

מלון ההבלים

על 'מלון רנדוו' בתיאטרון הקאמרי

אצל פדו, אין פסיכולוגיה אלא פעולה בלבד. בהצהרה. כך כותב מורי ורבי פרופ' אבי עוז בתוכנייה: "אם הקומדיה מתחרה לעיתים מזומנות בדרמה הרצינית בהתבוננותה בטבע האנושי, הרי הפארסה חפה כמעט לחלוטין מן הניסיון המכוון לנתח את אופי האדם. בדרך כלל היא שמה לה לתכלית לחשוף את גלגלי השיניים המניעים את ההתנהגות האנושית במכאניות חסרת מחשבה ומשוללת עקרונות מוסריים." ועם בקומדיית מצבים פר אקסלנס דעסקינן, אז עולה מן הסתם שאלת מבחן הזמן. כי הפסיכולוגיה של האדם לעולם נשארת, אך המצב האנושי משתנה גם משתנה. והנה, פדו, שיצירותיו נחשבו בזמנו לבידור קל, זכה להעלאה בדרגה וכיום מבקרים רואים בו מבשר של התיאטרון הסוריאליסטי ושל תיאטרון האבסורד. אולי. אבל לא המחזה הזה. ואני חושבת שלמרות שנתברכנו כאן בצוות שחקנים מצוין, בהברקות תפאורה ותאורה, במוזיקה חיננית וגם בתלבושות סבירות, המצב הבסיסי כבר לא מעניין. פדו אהב להכניס את דמויותיו לצנטרפוגה של מלון זול למפגשים אקראיים, כך גם הוא עושה במחזהו המפורסם ביותר יתוש בראש, אבל נדמה שמה שהיה מעניין ומצחיק אז ואולי גם כשהתגלה מחדש בשנות ה-40 של המאה ה-20, כבר לא מצחיק כעת. יחסים מחוץ לנישואין הם דבר שבשגרה, בכל אופן זה המסר שבו אנו מופצצים בשלל ערוצי המידע שאנו חשופים אליהם. עם שלל תוכניות ריאליטי דוגמת בוגדים (Cheaters), שבה הצוות עושה אמבוש על הבוגד ומביא אליו את בן זוגו הנבגד כדי שיתפוס אותו על חם. עם אתרי אינטרנט שמיועדים להכרת פרטנרים לסטוצים. מה כבר יכול אם כך להצחיק בקומדיית מצבים ארכאית כזו ועוד במעטפה תקופתית. נראה לי שאחרי שהורגלנו ברמת ריגושים כה גבוהה, התמימות של הפארסה הזו קוברת את כל העוקצנות שאולי פעם היתה לה. אני מפהקת. האם אני אפהק גם אל מול המלך אובו של אלפרד זארי.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ולדימירים

על 'הזאבים' בתיאטרון הקאמרי

ובסוף ההצגה כולם עומדים בשורה בקדמת הבמה ושרים "שתי גדות לירדן". הקהל כמעט מתחיל למחוא איתם כפיים בהשתתפות. אם זה היה קורה, אז באמת אחרית הימים הגיעה. הנה שרים את מה שנחשב כמעט להמנון בית"ר (לאחר 'שיר בית"ר') במעוז השמאל האשכנזי השבע התל-אביבי והוא עוד מוחא כפיים. הכנסנו להם. זהו, שלא ממש.
ההצגה הזאבים היא בדיחה פנימית של הלל מיטלפונקט שמוטחת בפרצופם של הלא-מודעים. ההצגה הזאבים היא ניסיון פתטי של התיאטרון הקאמרי להתחנף ובו זמנית ללגלג על ההגמוניה הימנית החדשה. ההצגה הזאבים אינה ראויה לבאזז החיובי שהיא זוכה לו, לא רק בגלל שהיא אוסף קלישאות נבוב, אלא בגלל שהיא לא אמינה, לא יודעת להחליט אם היא סטירה או מלודרמה, מנסה להיות הכול בכול מכול ונשארת לא כלום. במבחן הזמן, היא לא תעמוד.
אז לכל מי שהמליץ לי מראש על ההצגה הזאת, אין לי אלא לומר: המלך הוא עירום. כבר הרבה זמן לא נתקלתי באוסף ציטוטים מתיימר כל-כך. ואני לא נגד ציטוטים, נהפוך הוא, אלו יכולים ליצור עוד ועוד רבדים, אבל צריך לדעת מה לקחת ואיך לקחת.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

התוספת שלא תופסת

על ההצגה 'אנה' בתיאטרון הקאמרי.

ההצגה הזו מתחילה בפריס ב-1947... כן, אני יודעת... אנה פרנק מתה הרבה קודם לקראת סוף המלחמה (ביררתי: פברואר-מרץ 1945), אישה במעיל אדום מסתובבת בפריז פוגשת דמות של מו"ל שאליו היא מדברת בעצם כל ההצגה, ושאותו היא לא מזהה, עד לשלבים מאוחרים של הסיפור. הוא מזמין אותה למסעדה והיא מזמינה בצרפתית (לא טובה, בכוונה?), עוגה עם הרבה קצפת, אותה היא אוכלת עם הידיים במהירות, וגם את הקצפת, כן... הגסטה השואתית הזו מוכרת לנו. לא סתם אמר בסוף הערב המחזאי השוויצרי שסוף סוף את ההצגה משחקים שחקנים יהודים שמכניסים לה מעט מההיסטריה היהודית. אנה פרנק של דנה מיינרט היא קצת ילדת כפות צווחנית ומעצבנת. כפסע בין הדמות המעצבנת ואובר-אקטינג... אבל המיתוס גובר על הכול... ובעצם רוב ההצגה, התעסקתי במיתוס ושברו, בין מה שיכולתי לקלוט כילדה בתחילת שנות השבעים ובין מה שאני קולטת כעת, בין מה שאפשר היה לדבר עליו אז ובין מה שאפשר לדבר עליו כעת. הנה אנה מורידה את המעיל האדום ונשארת עם שמלה תכלת עם טלאי צהוב. ברגע של בלאק אאוט בריא שכחתי לרגע מה זה ואמרתי לי בעיני רוחי 'מגן דוד צהוב' וכל מה שחשבתי עליו היה באותו רגע, איך אנשים טובים, נבונים, משכילים, היו מוכנים להסכים לצעד המטורף הזה של סימון בפיסת בד על הבגד? בהצגה של אז היתה סצנה שלמה שבה אנה מתנפלת על פיטר שעומד להסיר את הטלאי ממעילו, כי אם יצא החוצה ללא הטלאי יאסרו אותו (אבל ללא הטלאי איך בעצם יזהו שהוא יהודי...) ואז היא מבינה שהם לא יצאו החוצה. גם פה היתה סצנה כזו, אך הרבה יותר מינורית. ואז חשבתי על לואי אלתוסר ועל החיבור שלו ideological state apparatuses – מאיפה בא הציות העיוור הזה... ואיך זה שאוטו פרנק השכיל להבריח את משפחתו מגרמניה להולנד, אך במקום לברוח הלאה, הוא שקד שנה שלמה על הכנת מחבוא. הנה גם המשפחה שלי (מצד אמא) ברחו מגרמניה להולנד, כמו משפחת פרנק בתחילת שנות השלושים, אך ב-1936 הם כבר היו פה וכך נמנע ממני הסטטוס של דור שני או שלישי או איך שקוראים לזה. ומה היה קורה אם לא היו עוצרים את רומל במצריים?  (6/5/2016)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

צל הגשם

על 'ארוחת טעימות' בתיאטרון הקאמרי

אין ספק שבלי הדמות העסיסית והמופרעת הזו של נטע, שהיא גם המראה המעוותת או הישרה בעצם, שבתוך המראה שניצבת מולנו, ההצגה הזו שלפנינו היתה רק משחק תפקידים דידקטי ולא מעניין במיוחד בקלאש של השמאלנים עם המתנחלים, במין סיפור מאוד סכמתי על רומיאו המתנחל פגש את ג'ולייטה הבת הנאיבית של העיתונאי השמאלי הקיצוני, שכבר קצה לה במשחק ה"צדק לפני הכל" של אביה ואולי היא בעצם הולכת עם המתנחל שלה רק כמרד באב (אותו היא מאשימה באלימות של שנים כלפיה), או כמרד בחברה שלה. כי למען האמת, הקישור הזה בין השניים, לא פתור. זוהי הצגה אקטואלית מאוד, אפילו אקטואלית מדי, מכיוון שהיא ספציפית מאוד בנושא שלה, מבחינתי פריים קטן מדי של בדיקת הישראליות, גם אם חשוב להתייחס לאותו פריים. כאילו לקחו את התמונה האחרונה בשיאו של תהליך שכעת בעצם עובר את הפסגה ומתחיל לגלוש את הלא-נודע, אלא הצד האחר, הצד של צל הגשם, הצד הלא נכון של הקו הירוק.

בסיכומו של יום, זוהי עוד חוליה חשובה בדו-שיח שמעלים בקאמרי על החיים בישראל היום ובתגובה המהירה לאירועים. החיפזון הקאמרי הידוע לא ניכר כאן, אם כי עדיין נראה לי שהמפגש בין השמאל והמתנחלים לא היה מבושל עד הסוף. עדיין זה תפוח אדמה לוהט שקצת קשה לאליטה התל-אביבית לגעת בה. וכן, המחזאי בכלל גר בגליל, אבל הנה גם את התוכניה בחרו למלא בסיפור המפגש שלו עם אמילי עמרוסי, מתנחלת גאה ורהוטה מאוד, בשיחה מרתקת ואמיתית הרבה יותר מהמחזה. כאילו המחזה הזה צריך הסבר. וכן, הוא צריך, אך לא בתור פיגום, אלא בתור, לצערי, בתור מפגש שאני מקווה שיצעיד אותו הלאה לעבר עיבוד הרבה פחות סכמטי של מפגש שכזה. הנה זה אפשרי. מעניין שכמו במחזה, גם המחזאי בסוף נוסע אל אמילי להתנחלות. כן, זה מקום מקסים, ואני שואלת את עצמי האם אתם לא מגיעים לשם כי זה מעבר לקו הירוק או בגלל שאתם מפחדים שאיזה פלשתינאי מתוסכל יקום בבוקר וירצה לעשות פיגוע, לירות, לדרוס, לדקור, לזרוק בקבוק תבערה.... האם מה שמניע אתכם זה פחד או עקרונות ומה שווים כל העקרונות האלו ("שהורסים לנו את החיים") או הפחד הזה.  (24.3.16)

המשך לקרוא