הסאטיר בתיאטרון

גם פלבאים צריכים ליהנות משקספיר

על 'מהומה רבה על לא דבר' בתיאטרון הקאמרי

אם הקונספט של הבמאי היה מן מערבון ספגטי דל תקציב, הרי שהדמויות היותר אמינות שלו לא בדיוק תמיד התאימו לז'אנר ובעצם פזלו יותר במקרה הטוב לקומדיה דל-ארטה ובמקרה הפחות טוב לז'ורז' פאדו. וזה לא שזה בלתי הולם, סך-הכול מדובר בקומדיה מלכתחילה, אבל הפזילה לכל כך הרבה ז'אנרים לא רק שלא יצרה מיקס מעניין, אלא שפשוט לא התלכדה לכדי שום דבר.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מחלום עד עפר

על 'הילד חולם' בתיאטרון הקאמרי

אני לא יודעת אם המחזה הזה הוא בר הצגה. אולי הוא צריך להישאר בגזרת הפיוט הכתוב. אולי רק אז נדוג ונרגיש את כל המורכבויות שלו. אולי המחשבה על ולא ההמחזה של, מייצרת את הריחוק הרצוי מהדימוי הקיטשי הוויזואלי השגור. כטקסט, זוהי נקודת מבט לא כל-כך שיגרתית, כדימוי, יותר מדי שגורה. כשאני חושבת איך צריך לבצע אותו, אני חושבת על איך שמבצעים את ברכט. צריך ללכת שם על חבל דק, כדי להיות ענייניים מספיק ולא ליפול לרגשנות, לפאתוס. ברכט התנגד לכך מאוד. אבל זה לא הצליח לו. לא חשבנו, הרגשנו. בכינו בסוף אמא קוראז'. ריחמנו עליה, למרות שברכט לא התכוון לכך. מות ילדים. והרי היא בעצמה לא התאבלה עליהם. אבל זה כבר טבוע בתרבות. גם אם זה קיטש, קשה לנו להימלט מזה. ואולי בגלל זה קשה לנו להימלט מזה. אבל הדברים מורכבים הרבה יותר. בהצגה צריך לייצר דמויות, לא דקלומים. נעמה שיטרית עשתה עבודה יפה עם הילד, אך היא עדיין שטוחה, חד-ממדית. זה נדרש, הילד הוא חד ממדי. רדיפתו אחרי ילדותיותו, למרות השאלות והבקשות היא אחת. הוא אינו מהסס לרגע, אין בו קווים כמה. לא כך אצל רב-החובל. הנה נורמן עיסא מפיח דמות מלאה ורווית ניואנסים, רב החובל הקשוח שמסרב לאם ומנצל אותה מינית ומצד שני אב שכול. אנו לרוב, יכולים למצוא את עצמנו משני גבולות המתרס. הרבה פעמים בו זמנית. החיים הם לא פלקט. האם דקלומים הם פלקט. אולי אנו צריכים גם פלקט.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ציד מכשפים

על 'ציד המכשפות' בתיאטרון הקאמרי

השם האנגלי שנתן ארתור מילר למחזה אינו מתרגם לציד המכשפות. זה שם עברי שניתן לו בגלל נושאו. השם האנגלי The Crucible משמעו מצד אחד כור היתוך ומצד שני מבחן. בדיוק שני הקצוות של הניסוי החברתי הזה שממחיז מילר. מה כוחה של החברה על הפרט. מה כוחו של הפרט כנגד החברה. השאלה הזו היא אלמותית והיא עומדת למבחן בימינו אלו ביתר שאת. ציד המכשפות המודרני לא התחיל עם ‎#metoo. תופעת השיימינג הציבורי ברשת וההתאבדויות שהיא גורמת קיימים זה מכבר. ציד המכשפים המודרני הנוכחי הוא רק אחד מהביטויים שלה. מי התחיל אותו. אולי אחיו של הרווי וינשטיין ששאף להשתלט על חברת ההפקה. אולי עיתונאי משועמם. הם לא תכננו שזה יגיע לאן שזה יגיע, מישהו התערב להם והניע את זה לכיוונים בלתי צפויים. זה תפס תאוצה שאיש לא חלם עליה והפך לכוח ממשטר שדורס כל דבר שעומד בדרכו. מי שיעז כעת לצאת נגד כוח המשטור הזה, דמו בראשו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

הוא חזר

על 'פתאום דפיקה בדלת' בתיאטרון הקאמרי.

אמנם בסיפור המקורי וגם בטקסט שמדקלם בפנינו המספר "הראשי", הם יושבים על ספה, אבל כאן לא יכלו להימנע מהצורך המתבקש להראות שני אנשים מאיימים אחד על השני באקדחים שלופים ועוד אחת שבאה מאחורה ומשלימה את הכיתור של הגיבור המסכן עם סכין. כן, בצד הרביעי, יושבים אנחנו, הקהל. גם אנחנו באנו לשדוד סיפור. זוהי מהותו של העניין, אל נא תשכחו. גם בזה עוד נדון.
...
גם הדרך עין חרוד מתחיל בדירה תל-אביבית, משפחה, ילד, אך יחי ההבדל. שם ימי האפוקליפסה בדיסטופיה שמובילה אל התמצות האולטימטיבי של הנפש – כלום, אַיִן, כאן יום בחיי סופר עם מחסום כתיבה, אולי עם דד ליין מאיים, "המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור". גם כן כלום, אין, אבל לא בגלל שהמסע הותיר אותך מרוקן, אלא בגלל שככה זה. לא רק מגיעים לזה, מתחילים מזה.

המשך לקרוא