הסאטיר בתיאטרון

רמי

על 'אותלו' בתיאטרון הקאמרי

ואילו כאן סוף חדש, אותלו, לשווא מנסה להתאבד (כמו שרצה שייקספיר). הסכין היא סכין שחקנים, קפיצית. וילון הפלסטיק נסגר, מאחוריו יוצא יאגו בחלוק לבן ונותן לו מה שנדמה ככדור פסיכאטרי. הנה כי כן, רוקח לנו הבמאי עלילה אחרת לגמרי, בסופו של יום. אין כאן סדר חברתי קהילתי שהופר, שיש להחזירו לכנו, להיפך, האינדיבידואל הפסיכופט שאינו נשמע לחברה, משליט סדר חדש כרצונו, מפעיל את מי שנחוץ כדי להשיג את טובתו ותועלתו, ללא מורא וללא רגשות אשם או חרטה וסופו שהוא מנצח ומשיג את שלו. ועוד מוציא אותנו גזענים. כנגד הערבי. הוא באמת לא רצה לומר שהוא גזען נגד ערבי. את זה אנחנו אמרנו. מצד אחד, בראוו. הצליח הבמאי לתפוס את הצייטגייסט: בדת הכסף (או בדת ההצלחה בכל מחיר) כל האמצעים כשרים ומי שלא מתנהג כך, פרייר. מצד שני, האם באמת אנו רוצים לקדש עולם של תפוס ככל יכולתך ללא שום מעצור חברתי. אם הבמאי רצה להטיח בפרצופינו מה קורה כשאין דין ואין דיין בחברה, אם הוא רצה, לא נראה לי שהצליח לו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

שש נפשות (ועוד אחת) מחפשות סיפור

על ההצגה 'מעשיה מגונה' בתיאטרון הקאמרי

יש לכל דמות, לפעמים אין להן אפילו שם, רק מספר דקות להתגבש. אנו זוכרים רק כמה דמויות, אפילו בתוכניה הן לא מוזכרות, שם לכל שחקן מוצמד אפיון: בוגרים, קשישים וכד'. אז מעבר לדמויות ההיסטוריות של שלום אש, י"ל פרץ ורודולף שילדקראוט, יש לנו את הנשים שלהן, שפותחו לדמויות, זו של אש,  מאדז'ה, דמות מרכזית כאן, וזו של פרץ שהבליחה לשנייה. השחקנית הראשית בברלין, גב' פרידה, בהופעה יוצאת מן הכלל של מיכל ויינברג. ואלו שהוזכרו כבר לעיל, השחקניות הלסביות, למל ומיס וירג'יניה מקפאדן, אמריקאית צעירה ומרדנית, גויה, שהוקפצה להפקה האנגלית בברודווי. מה שמעניין הוא, שאת התפקידים של רבק'לה ומנק'ה במחזה מגלמות במשך הזמן דמויות שונות, אך דמויות אלו מגולמות תמיד על-ידי אותן שחקניות. דנה מיינרט כרבק'לה ומיכל ויינברג כמנק'ה. להקת שחקנים של 3 זוגות בגילאים שונים, שמוליק וילוז'ני, הוא המספר, ושלושה נגנים מגלמים כאן את כל הדמויות כולן. יוצאים ונכנסים מהן על הבמה, לובשים בגדים, לובשים את הדמויות ופושטים אותן, את בגדיהן. זהו ניסוי מעניין במעברים נאים בין פרזנטציה לרפרזנצטיה, ולעיתים לרפרזנטציה של רפרזנטציה, כאשר השחקנים על הבמה נכנסים לדמויות של השחקנים אותם הם מגלמים שנכנסים לדמויות של המחזה בתוך מחזה. ההצגה הזו לא עושה כל ניסיון להסתיר את המעברים האלו והם בעצם אולי יוצרי העניין המרכזי בהפקה הזו ולא העלילה הקלושה של הביו-פיק. הפירוק וההרכבה של המעשה התיאטרוני אינו מוסתר כאן כנהוג ברוב ההפקות, גם כאלו בהן שחקנים מגלמים שלל דמויות, ובעצם מילת המפתח של ההפקה הזו היא אולי החשיפה של המנגנון החבוי בד"כ של המעשה התיאטרוני, של המעבר מאדם לדמות. אבל זה מעשה תיאטרוני מומחז. השחקנים על הבמה, אינם האנשים הפרטיים עצמם ששמותיהם רשומים בתוכנייה, הם פרסונות כלליות המשמשות כחומר ביד היוצר. ובכל זאת, כל זה מתבצע לנגד עינינו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

הרשות נתונה

על 'אל נקמות' בתיאטרון הקאמרי

ארבע הזונות נחלקות כאן לשתי זוגות, המצחיקות והרציניות או אולי לשתי זונות חסרות תושיה שנכנעו לגורלן ולשתיים שמנסות לשנות משהו, אסרטיביות מכאן ומכאן, אך גם הן, כמו יענקל ואשתו שורה, מתגלות כתמימות בסופו של יום, אם הן לרגע קט מאמינות שיש להן באמת אפשרות בריחה מגורלן. היינדל, שרוצה בכל מחיר להינשא ומאמינה שוב ושוב להבטחות חסרות הכיסוי של שלוימה המתעלל ומוכנה לרדת לתחתית חבית הניצול והחטא, לשדל בעבורו את מנקע וגולת הכותרת רבק'לע, כדי לזכות במהוגנות הנכספת (זה באמת במקור). ומצד שני מנקע, שמאמינה שיום יבוא ותוכל לממש את אהבתה אל רבק'לע. במקור מדובר בשתי בנות לילית. שליחותיו השטניות של האל הנוקם שמפתות את רבק'לע התמה אל לוע הגיהנום. יש שם אפילו מגדת עתידות שמנבאה את נפילתה של רבק'לע, בת לא נמלטת מגורלה של להיהפך להיות כמו אמה. וכיוון שכך, ייתכן שאין כל חידוש או התעוררות להט"בית בשימוש של אש באהבת נשים, כי כשמפתים מישהי לדרך רעה, כל האמצעים כשרים, כולל אשליה של אהבה. אבל כאן האלוהים הוא הסיבתיות הפסיכולוגית וכיוון שכך, קיבלנו כאן עוד מקרה של "האביב מתעורר". אישה חדשה שמגלה את מיניותה ומוכנה לצאת להרפתקאות מטורפות, כשהאישה המנוסה דווקא נוטה להגן עליה ומנסה להסית אותה מהדרך המסוכנת. אין מצב שהיא תפותה על-ידי בת-לילית. זה יהפוך הכול למיתי, מכתוב. לא בבית-ספרנו, כתבו המעבדים בתוכניה. יותר נוח שההיא הקטנה תתעורר לה, יהיה לנו פתח לשים לה בפה כמה משפטי שחרור מימינו אנו, קצת לדחוף בכפית גם פה את האג'נדה שלנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחר מדי

על ההצגה 'האחרים' בתיאטרון הקאמרי.

היינו בטלנובלה. אלא שטלנובלה רגילה נמשכת 120 פרקים. ואם היא מצליחה, אפשר למתוח ל-180 ואפילו ל-200 פרקים, כמו בימים הטובים של בובה פראית. אבל כאן דחסו את כל אוסף קלישאות פתלתלות העלילה של כל 200 הפרקים לשעה וארבעים דקות. אז בין מפנה למפנה ופריט תוכן מכוון וחשוב ביותר לדורות הבאים, לא נותר לנו זמן להתרווח ובאמת להרגיש. פה אין אריות, הרהורים על הנושא, רגשות מתפתחים. אלא רק קלישאות של רגשות, של אהבת אחיות, של אהבת אם לבנה הרוצח באמתלת ההגנה על הלאום, של אהבה מתפתחת בין פסנתרן צעיר לזו שראה אך לרגע בחלטורה הראשונה שלו עת עזב את הקיבוץ וכעת היא אלמנה ואם לילד בן שלוש ובכלל היא מסתתרת, כמו בידי הגסטפו העליזים, כי היא ברשימות השחורות, כמו מר מאייר, דייר בפנסיון, שלא מדבר, כי הוא בא משם, ופה הקרובים שלו לא רוצים אותו. אחר-כך היא גרה במושב, מתחזה לעוזרת גננת. הילד שלה בכלל באנגליה, שם רוצים לאשפז אותה. זו לא בלדה לעוזב קיבוץ, אם חשבתם, אלא סיפור פסאודו ניו-יורקי על פסנתרן ג'ז מובטל שחי בפנסיון, עם כל מיני נעבכים אחרים, כולל זונה יקית מדברת כלכלית.

המשך לקרוא