הסאטיר בתיאטרון

הרשות נתונה

על 'אל נקמות' בתיאטרון הקאמרי

ארבע הזונות נחלקות כאן לשתי זוגות, המצחיקות והרציניות או אולי לשתי זונות חסרות תושיה שנכנעו לגורלן ולשתיים שמנסות לשנות משהו, אסרטיביות מכאן ומכאן, אך גם הן, כמו יענקל ואשתו שורה, מתגלות כתמימות בסופו של יום, אם הן לרגע קט מאמינות שיש להן באמת אפשרות בריחה מגורלן. היינדל, שרוצה בכל מחיר להינשא ומאמינה שוב ושוב להבטחות חסרות הכיסוי של שלוימה המתעלל ומוכנה לרדת לתחתית חבית הניצול והחטא, לשדל בעבורו את מנקע וגולת הכותרת רבק'לע, כדי לזכות במהוגנות הנכספת (זה באמת במקור). ומצד שני מנקע, שמאמינה שיום יבוא ותוכל לממש את אהבתה אל רבק'לע. במקור מדובר בשתי בנות לילית. שליחותיו השטניות של האל הנוקם שמפתות את רבק'לע התמה אל לוע הגיהנום. יש שם אפילו מגדת עתידות שמנבאה את נפילתה של רבק'לע, בת לא נמלטת מגורלה של להיהפך להיות כמו אמה. וכיוון שכך, ייתכן שאין כל חידוש או התעוררות להט"בית בשימוש של אש באהבת נשים, כי כשמפתים מישהי לדרך רעה, כל האמצעים כשרים, כולל אשליה של אהבה. אבל כאן האלוהים הוא הסיבתיות הפסיכולוגית וכיוון שכך, קיבלנו כאן עוד מקרה של "האביב מתעורר". אישה חדשה שמגלה את מיניותה ומוכנה לצאת להרפתקאות מטורפות, כשהאישה המנוסה דווקא נוטה להגן עליה ומנסה להסית אותה מהדרך המסוכנת. אין מצב שהיא תפותה על-ידי בת-לילית. זה יהפוך הכול למיתי, מכתוב. לא בבית-ספרנו, כתבו המעבדים בתוכניה. יותר נוח שההיא הקטנה תתעורר לה, יהיה לנו פתח לשים לה בפה כמה משפטי שחרור מימינו אנו, קצת לדחוף בכפית גם פה את האג'נדה שלנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחר מדי

על ההצגה 'האחרים' בתיאטרון הקאמרי.

היינו בטלנובלה. אלא שטלנובלה רגילה נמשכת 120 פרקים. ואם היא מצליחה, אפשר למתוח ל-180 ואפילו ל-200 פרקים, כמו בימים הטובים של בובה פראית. אבל כאן דחסו את כל אוסף קלישאות פתלתלות העלילה של כל 200 הפרקים לשעה וארבעים דקות. אז בין מפנה למפנה ופריט תוכן מכוון וחשוב ביותר לדורות הבאים, לא נותר לנו זמן להתרווח ובאמת להרגיש. פה אין אריות, הרהורים על הנושא, רגשות מתפתחים. אלא רק קלישאות של רגשות, של אהבת אחיות, של אהבת אם לבנה הרוצח באמתלת ההגנה על הלאום, של אהבה מתפתחת בין פסנתרן צעיר לזו שראה אך לרגע בחלטורה הראשונה שלו עת עזב את הקיבוץ וכעת היא אלמנה ואם לילד בן שלוש ובכלל היא מסתתרת, כמו בידי הגסטפו העליזים, כי היא ברשימות השחורות, כמו מר מאייר, דייר בפנסיון, שלא מדבר, כי הוא בא משם, ופה הקרובים שלו לא רוצים אותו. אחר-כך היא גרה במושב, מתחזה לעוזרת גננת. הילד שלה בכלל באנגליה, שם רוצים לאשפז אותה. זו לא בלדה לעוזב קיבוץ, אם חשבתם, אלא סיפור פסאודו ניו-יורקי על פסנתרן ג'ז מובטל שחי בפנסיון, עם כל מיני נעבכים אחרים, כולל זונה יקית מדברת כלכלית.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

האדונים החדשים

על ההצגה 'סוף משחק' של אנסמבל עיתים בתיאטרון הקאמרי.

אז לא היינו מטומטמים על-ידי מערכת שגורמת לנו לא רק להעסיק את עצמנו בכל דקה, כי האין-מעש/הריק הוא הפסד, אלא שמצד שני גם גורמת לנו להבין שלעולם לא נוכל להשתלט על כל המידע בו אנו מופצצים, ושבעצם ההפסד שלנו מובנה מראש. הרי לכם סיטואציה בקטיאנית – הפער בין המרוץ כדי לא להפסיד וההפסד המובנה מראש. זו מציאות חיינו. והיא לא כאן. לא בהצגה הזו. כאן הפער הוא פער ישן. פער שהתגברנו עליו באמצעות הפער החדש. מוזר איך אנו עוברים מסיטואציה אבסורדית אחת לאחת אחרת עוד יותר גרועה, זה נראה כמו הספירלה ההיגליאנית. וליתר דיוק נראה כמו אפיזודות בשרשרת המאבקים בין האדון והעבד, אליבא ד'הגל. לא רק שיש לנו מאבק כזה בעלילת המחזה עצמו, אלא שהמאבק הזה הוא גם בהקשר שבו ההצגה מועלת, שבו ההצגה היא אובייקט נצרך ואילו האדון והעבד הם אנחנו. וכל פעם זה אחרת. השאלה שעלינו לשאול בהקשר זה היא: האם אנו משתוקקים לאובייקט הזה. ובכן, מעצם היותו הצגת תיאטרון, תמיד נשתוקק אליו, אבל היום שלא כאז, נשתוקק אליו גם כהצגה הספציפית שהוא. כאיקון תרבותי ידוע ומוכתר שאנו מבקשים לנכס כאניני טעם, כמביני עניין, כחכמים או כחשובים. תלוי איך חשוב לנו להיראות או איך חשוב לנו לתפוס את עצמנו. תמיד נשאלת השאלה, איך מיישבים את הפרדוקס הזה שמזמנת יותר מכל מחזאות האבסורד: איך מיישבים את הפער בין היות הצגת התיאטרון אובייקט של תשוקה והיות טקסט האבסורד אובייקט אנטי-תשוקה. כזה שמזמן לנו קתרזיס שלילי. למה לנו ללכת לתיאטרון ו"לסבול".

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

אבד בתרגום

על האופרה 'האשה המופלאה שבתוכנו' בתיאטרון הקאמרי, 2015.

פרימיירה עולמית של יצירה אופראית מקורית היא תמיד חגיגה. ואין לצפות לחזות ביצירה מושלמת, גדולי המלחינים המשיכו ושכללו את יצירתם הרבה אחרי הפרימיירה, עד שהגיעו לנוסח הסופי של מה שמזוהה היום כמסטרפיס. ולכן אנו לא חוגגים את היצירה, כמו את התעוזה ואת התהליך. האישה המופלאה שבתוכנו, אופרה קאמרית שהלחינה (ואף התקינה ליברית) אסנת נצר לפי המחזה של חנוך לוין רחוקה משלמות, אך בכל זאת היתה אירוע מעניין ובמיוחד אזכור את המבצעים המעולים: יקירת המדור, יעל לויטה הענקית, לעד שפרכצי (ע"ע האופרה שיץ, גם היא עפ"י לוין), ולצידה הבריטון גיא פלץ והזמרת האלט נועה פרנקל. הקרם דלה קרם. במיוחד פלץ ולויטה ייזכרו כמי שעמדו בכבוד ובגבורה בקווי שירה מורכבים ומסובכים, עם קפיצות מרחיקות לכת בין אוקטבות, קולורטורות אימתניות ואפילו מין גיבריש שנע בין השתעלות ושירת סקאט (ללויטה).

עוד לפני המוזיקה, צריך תשתית, כלומר ליברית. וגם כאן, כמו בשיץ שעלתה באופרה הישראלית בסוף העונה שעברה, נערכו קיצוצים מסיביים במחזה הלויני. אלא שלהבדיל מהמחזה ההוא, זה שלפנינו הוא מלכתחילה מהודק יותר וקטן יותר. זה לא שהורידו אי אלו סצנות בסאגה ארוכה (במה שכאמור הפך את שיץ מפארסה למלודרמה), אלא שרידדו לחלוטין את כל הסיפור לקו סיפורי אחד, סכמטי מאוד, בטח לא אחד שמצדיק שעה ומחצה של אירוע. בהתחשב בזה, מפתיע שהשאירו את דמותו של חורחה על הבמה. גם ככה תפקידו זעיר, אולי היו צריכים רק לדבר עליו... וכך נותר לו חוטנר מחזר יחיד, ללא המחזרים האחרים, אלו שמזוהים במחזה בשמם – סן לקסוסי ובורבון – ואלו שמזוהים כקבוצה – המכרכרים, רק הוא הנעבך מול הג'ון טרוולטה דלה שמטה – חורחה, זה שלבוש חליפת זהב נוצצת ובחולצה ורודה על כרס גדולה ופאה מגוחכת ומעכס עוד יותר מכל מאוריציה או מדגסקר. אולי הוא בכלל צולע...

המוזיקה של האופרה של נצר אינה טומנת בחובה שום קלילות מתבקשת וכל ההשפעות המבטיחות לכאורה מבליחות לזמן קצר מדי או קורסות תחת הדחיסות הגדולה של המוזיקה, מה שתרם יותר מכל להרגשת קקפוניה עמוסה מדי. בתחילה זה נשא יפה על גבו את האקספוזיציה של המחזה. אבל לאחר מכן, לא קרה שום דבר נוסף. הליברית גם ככה חזרה על עצמה בקטעים נרחבים, ומה שמצדיק אולי חזרה של המוזיקה בחלקים אלו, מצריך אולי יותר מכל קו מוזיקלי מעט שונה בתווך. אלא שהמוטיבים המוזיקליים השונים שהוצמדו לדמויות ולסיטואציות לא הצליחו לפרוץ את גבולות הכול נשמע אותו דבר. וכך יצא שבמקום להצחיק, במקום להביא לאיזשהו הרהור קיומי, האופרה הזו עסקה בהישרדות...  (17/11/15)

המשך לקרוא