הסאטיר בתיאטרון

מאין באנו ולאן אנו הולכים

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע


ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

קול המצפון

על המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה.

ובעצם, מה ההצדקה להעלות כעת ובכלל את אוויטה? האם היה כאן בכלל איזשהו רצון, אי פעם, מצד מישהו להגיד משהו חברתי חשוב, במובן הרחב או במובן הפרסונלי הצר? או שזה סתם איזשהו תירוץ לערב מלא להיטים ושואו נחמד של שירה וריקודים? היו מי שטענו נגד ההפקה הנוכחית בשל חוסר ההתייחסות האקטואלית שלה והיותה ספקטקל בלבד. אבל בכל זאת, הטקסט המקורי שרקח רייס לדמותו של המספר רלוונטית עד היום ועדיין מציבה מראה ומשמיעה ביקורת על השלטון, דבר שאסור לנו לשכוח שאפשר וצריך לעשות, אפרופו הדיון בפתיחת ביקורת זו: "כלום לא השתנה במצב של העם. את מי את בכלל מייצגת מלבד את עצמך?" שואל המספר רגע לפני שמראים ילדה שרה שיר לסנטה אווה. האם צריך לקחת את זה יותר רחוק מזה? לא נראה לי, במיוחד לא בישראל של 2016, שבה העם מחפש מלוכה יותר מאשר הקיסר מחפש קיסרות (ולא שהוא לא מחפש).

אבל אם במופעי לאס ווגאס עסקינן, עדיף להרים הפקה מהוקצעת ככל שניתן, ובלי להתנצל פשוט להעניק לקהל שואו נוצץ ומבדר. אז אמנם בימים האחרונים היו הרבה כתבות על כך שהישראלים סובלים בשקט ואפילו מכריזים שהם מרוצים מהחיים. ובכן, זה לא נכתב עליי... המופע הזה אולי מרשים במבט ראשון בגלל כמות האנשים שעל הבמה, אבל בסופו של יום, זה הפקה די חובבנית. ואם אשקול את מה שטוב לעומת מה שלא, החיוך שלי לא יפנה כלפי מעלה...

מה טוב? הנוסח העברי הרהוט, הרקדנים, התלבושות, ואחד רן דנקר. מה לא טוב? התזמורת קטסטרופה, 2 הדמויות המשניות הגבריות חיוורות, הכוכבת הראשית לא ממצה את יכולותיה, תפאורה גרנדיוזית במבט ראשון, אך סכמטית, די דלה בכמה סצנות וללא ערך מוסף אם באמת חושבים על זה. תאורה שמנסה לחפות על התפאורה הדלה אך סופה שהיא צפויה, גסה וללא שום ניואנס מעניין. מקהלה לא אחידה ברמתה. הבנתם את החשבון.  (21/12/15)

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

זה רק נראה יפה

על ההצגה "יחסים מסוכנים" בתיאטרון הבימה.

עניין הכבוד, שעליו עדיין שמרה בחירוף נפש האצולה במשבר בתקופתו של לאקלו, הוא זה שמניע גם כאן את העלילה (דה מרטי בעצם רוצה לנקום במאהב שזנח אותה ואמור להינשא לבתולה ססיל). בהצגה בהבימה הוא הפך לעיקר. למעשה, עצם ההסתמכות של ההצגה על יופיה לא הותירה להתעסק בשום דבר שהוא מחוץ לחיצוניות. הרובד הפסיכולוגי, שהיה העיקר ביצירה של לאקלו ונשמר בסרטים, בשל הבעות הפנים המדויקות, משוטח ומדולל כאן לשני קווים בלבד: מין ונקמה, או תשוקה ומלחמה או בעצם כבוד: כבוד של אישה חסודה (דה טורוול) וכבוד של אישה זנוחה וכבוד של מאהב צעיר ומתלהב – שהוביל את דנסיני להזמין את וואלמון לדו-קרב שבו נהרג. אולי בגלל זה, יש עדיין משהו בהצגה הזאת שמדבר אלינו, שהרי בלבנט, אין דבר חשוב מהכבוד. איך אמרה מדונה: Strike a pose.‏  (21/12/15)

המשך לקרוא