הסאטיר בתיאטרון

נדרש גירוש שדים

על 'מי מפחד מווירג'ניה וולף?' בתיאטרון הבימה.

אלא שכאן גירוש השדים, אינו אקט דתי של עזרה שסופו חזרה בתשובה, אלא אקט של נקמה שמתפוצץ למבצעו בפרצוף, גם אם התכוון לכך. הוא מביא את ציפורני החתול הלבנים כשהוא שר בספרדית פלורס פרה לוס מוארטוס – פרחים למתים. הוא מפוצץ את הסיפור הפנטזיוני על הילד שלהם, לא כרצון לחיות את האמת, אלא כחלק ממשחק. נדמה, שלו ממש לא משנה אם יש ילד או אין. הוא שאינו שאפתן, אינו צריך בעצם חיזוקים להצלחתו, או לכישלונו. הילד הזה יותר חשוב לאשתו השאפתנית והמתוסכלת. והנה הוא גירש את השד, את הילד, האם הוא עזר לה להתפכח, לחיות חיים אמיתיים, או ששבר החלום הוא דבר שהיא אינה יכולה להתמודד איתו. המחזה לא מספר לנו מה הפתרון. אין כאן חתירה לשום ערך. אולי מתוך הבנה, שאובדן הערכים המוצג לנו, העיוות של אותם ערכים הוא הוא המצב. שאין כאן עניין של תיקון, של החזרת סדר על כנו, ואף לא פריעתו. אלבי, בסופו של יום הוא מחזאי אבסורד ומה שהוא רוצה להראות, בהיותו הומוסקסואל, כלומר מבקר חיצוני לא קשור, ובשל כך בעל ראיה אובייקטיבית אולי, שאינה נדרשת לתכתיבים החברתיים החלים על זוגות הטרוסקסואליים, הוא שלא משנה למה נשאף בחיים, הפער בין המצוי לרצוי, הוא האבסורד, אליבא ד'קאמי, תמיד ייקח אותנו למצבים בלתי אפשריים של אלימות בין אישית ובעיות זהות קשות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

שוט התוכחה

על 'מיקה שלי' בתיאטרון הבימה

בתוכניה אנו מתבשרים שמיקה שלי היא בעצם זקנת היצירות הישראליות בז'אנר. היא נהגתה עוד לפני מרי לו אפילו על-ידי גרי בילו מנהל בית צבי שקיבל השראה מהצלחת מאמא מיה. היא הועלתה בהפקות של בית הספר ותיאטרון הספריה ב-2003, ב-2007 וב-2015. האם העיבוד שבוצע כעת על-ידי שחר פנקס ומשה קפטן הפך את המחזה הזה למותאם מירי רגב, או אפילו למותאם התיאטרון הלאומי, כמוסד שמשמש שופר של הערכים המקודשים כעת על-ידי ההגמוניה. לרוב נמלאתי גועל מהסיפור הסכריני והמגויס שרקמו לנו פה. צריך ללכת לצבא, אסור לרדת מהארץ, אסור להשתמט, אסור להפיל, מיקה היא בעצם מרוקאית, בסוף כולם חוזרים בתשובה וההומואים מתים (כלומר השמאלנים יפי הנפש הפציפיסטים המשתמטים, שמעדיפים לשבת בכלא על סרבנות). כפיים. אבל לגבר מותר לעזוב את בת-הזוג והתינוק שלהם (הוא אפילו לא התחתן איתה כי זה מלחיץ אותו) כי פתאום הוא מאוהב במישהי אחרת. והטוויסט של בחור גיי ששר את 'יש לי אהוב בסיירת חרוב', לעד של שלומית אהרון האלמותית, בכלל לא היה חתרני כמו שרצו, סתם מתאמץ (וזה עוד היה בגרסה המקורית של המחזמר). בגרסה הנוכחית, נערכו שינויים רבים: הליין-אפ של השירים שונה לחלוטין, נשמטו שירים ונוספו שירים וזה בהכרח מצריך שינויים בעלילה, השמטת הילדה המספרת ושיבוץ שירים שהיו, במקום אחר ולדמויות אחרות לעתים. ובמיוחד פה, חייבים להשאיר את הילדים (כלומר אותנו, את הקהל) ילדים תמיד. הנה העצימו עד מאוד את דמויות הורים: אבא של מיקה המרוקאי (יעקב כהן) ואמא של גידי (מיקי קם), ניצולת שואה וגם בתפקיד קטן, אבא של אלישע, קצין לשעבר בצבא, שתמיד שמורה להם זכות התוכחה. עם שוט התוכחה הזה שמונף לנו מעל הראש כל הזמן, לא באמת מאפשרים לנו ולבנים/בנות על הבמה בעצם להתלבט בעצמנו ולהחליט בעצמנו. כולם נדרסים מראש על-ידי הנרטיב המוכתב.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

לעולם לא תצעד לבד

על ההצגה '1984' בתיאטרון הבימה.

מציצנות. לפי ראשי הפרקים שהכנתי מראש, זה אמור היה להופיע למעלה למעלה, כשציינתי שהאח הגדול הפך לכלי בידורי, למטחנת כסף, לאמצעי שיווק. אבל נסחפתי בהצגת הצד המציג. והנה צריך לדבר על הצד הצורך, הצד השני של אותו מטבע. אבל בעצם, בבואנו לתיאטרון, כולנו מציצנים. האח-הגדול הוא מן תיאטרון. לא רק שם, בתוכנית הטלוויזיה. גם באותה מדינה טוטליטרית. המציצנות שם היא כלי הישרדות. גם בתיאטרון היא אמורה להיות כלי הישרדות. מטפורית. ושאלת השאלות שאני שואלת בבואי לנתח את ההצגה הזו (סוף סוף אחרי 3000 מילה בערך) היא מה הערך ההישרדותי של ההצגה הזו. יש כאן כמה אופציות. אני אישית, מצפה לקתרזיס האימה. זה לא היה כאן. אש המרד לא הוצתה, גם לא מחשבתית, תודעתית. יותר מאשר זיכוך, ההצגה הזו מציעה לנו מירוק. מירוק רגשות האשמה שלנו. על שאנו מאפשרים את זה. כן כן. קראתם נכון, על שאנו מאפשרים את זה. על שאנו מציצים ונהנים מזה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מאין באנו ולאן אנו הולכים

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע


ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.

המשך לקרוא