הסאטיר בתיאטרון

מיטות מסתובבות

על ההצגה 'מי כמוני' בתיאטרון גשר.

קצת קשה לא לנסות להשוות לאיזה סרט בית משוגעים ידוע, אם כי קצת פחות כבד מ-2 הנזכרים לעיל – נערה בהפרעה (1999), אמנם שם על טהרת הבנות בלבד – אבל איך בת שבע בתור אליזבת מוס השרופה (טורץ'), או אלמה בדמות אנג'לינה ג'ולי (היא היתה ASPD, הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כלומר פסיכופתית בלשון העם, אבל אותו הארס והפתיינות קיימים). ברק בדמות וינונה (היא היתה BPD, הפרעת אישיות גבולית, אמנם, אבל אותו אשכול) או עמנואל הקשור בדמות אנג'לינה הקשורה. הבנתם, יש שטנצ'ים קבועים. כאן זה אפילו ביותר שטנצ'ים. רוצים עוד קצת: אונס בגיל 13 (אלמה), דוד מתעלל (בת-שבע), בת שבע חייבת לצאת לחתונה של אחותה, שלא ידעו שהיא מאושפזת, סליחה משיגענע, אחרת השידוך יתבטל. האב אפילו מדבר איתה באידיש על הבמה. אבל היא אריה. אז בוא ננסה שיטת טיפול היישר מסיפורי רבי נחמן (הסיפור המקורי מובא בתוכנייה), כי אין כמו להתאים טיפול לאוכלוסייה לה הוא ניתן. אבל שלא תבינו לא נכון, זה דווקא היה יפה ומרגש הקטע הזה. לעמנואל הורים קצת דפוקים, שאולי הם צריכים ללכת לאשפוז ולא הוא, לאלמה ולתמרה – יש אמהות שלא כ"כ שמות עליהן ורק באות ברשימת דרישות בלתי אפשרית ולברק – זוג הורים שמתים מפחד מהתקפות הזעם שלו. הוא הרג את אמא שלו במכות על זוטא, היא שכחה ללחוץ על כפתור ההקלטה ולא צילמה אותו. מפה לשם, מי שצופה בהצגה יכול לחשוב שפגועי נפש הם אנשים שפשוט החיים התעללו בהם ולכן הם כאן. מינית או לא מינית. ואם ידוע שהתעללות מינית והזנחה או הורים חולים במחלת נפש יכולים להיות סיבה לשיגעון אצל ילדים, הרי גם ידוע שברוב המקרים הם בכלל לא מביאים לשיגעון ויש פגועי נפש שמחלתם בכלל לא נובעת מגורמים כאלו. יש התפרצות ספונטניות, יש חסך בשינה בצבא שידוע כגורם להפרעות לרוב, מחלות נפש, אפילפסיה וכד'. טוב, לא רלוונטי, אנו עוסקים במחלקת נוער. הם לא יגיעו לצבא... המחזה שלפנינו עדיין עסוק בכיסוי כל הכיוונים והשטנצ'ים, שקשה לפרוץ מזה עם משהו מרגש. ובכל זאת זה קורה. אה כן ועוד שטיק, עמנואל האוטיסט שמדקלם מהזיכרון את המכתב לדודה מניה שאלמה קרעה לגזרים. מי אמר ריין מן (1988) ולא קיבל, גם שם אשפזו אוטיסט בבית משוגעים. מחיאות כפיים סוערות לסולו גבע בסוף הקטע הזה. מגיע לו. הוא צעיר המשתתפים, בן 13 בלבד ובהחלט המצטיין של הערב. ותסלחו לי אם שכחתי להזכיר כמה שטנצ'ים, היו ממש הרבה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בקרוב אצלכם

על 'רווקים ורווקות' בתיאטרון גשר.

הדור הזה, לטוב ולרע, מצא פתרון אחר לעצם אי התכלית של החיים, של היחסים, של האהבה. אצל לוין, כל מה שהגיבורים רוצים זה לישון. הם נודדים להם, בהפקה זו עם כריות בתוך מזוודות וכל מה שהם רוצים זה להגיע למנוחה ולנחלה, להפסיק להילחם כל הזמן, עם עצמם, עם החברה, לא להצטרך להוכיח כלום לאף אחד ופשוט לשקוע בלהיות אתה. ללא שום מסכה. זה באמת מזכיר את הייאוש של שנות השמונים. את הלך המחשבה של מה הטעם ללמוד, לעשות, אפשר לשבת בסבבה ולעשן, להיות בשנטי. אלא שלמול הרצון לשינה של האנטי-גיבור של המחזה, היום כולנו גיבורים, או לפחות עוטים מסכת גיבורים באינסטגרם, שבוער להם בתחת ה-FOMO – הפחד להפסיד משהו, השינה זה הדבר האחרון המעניין אותם. להודות שאתה לא גיבור כמו המסכה שלך, זה סוג אחר של גבורה. המפגש עם העליבות שלך או של מישהו אחר, זה משהו שלא בא בחשבון, כשאתה מקבל מכל הכיוונים מסרים, שאתה צריך להקיף את עצמך באנשים מעצימים. לא בעלובים בשום פנים ואופן. אין יותר עליבות לשם עליבות, גם העליבות שלך לכאורה באינסטגרם היום, אם את נניח, מצטלמת לא מאופרת, עם עוד כמה ק"ג, מראה תמונות בפוזה מחמיאה לעומת אחרת שלא מחמיאה, כדי להראות את מה שמאחורי המסכה, עדיין, בכל מקרה, לא תצאי עלובה, אלא גיבורה. היום כולם גיבורים. אנו מקבלים את כל הסוגים ואת כל המינים ורזות ושמנות וגבוהות ונמוכים ומקועקעות ומה שלא תרצו. כל אהבת הגיוון שזו שאנו חוגגים עליה היום, היא פשוט מאוד, כדי להפוך את כל מה שפעם נחשב לעלוב, את כל מי שנחשב כעלוב, כלומר כפחות מהאידיאל, לגיבור. אנו חיים בעולם נטול עלובים.

המשך לקרוא