הסאטיר בתיאטרון

פלקט

על 'הטייפ האחרון של קראפ' מאת סמואל בקט, בביצוע רוברט וילסון, בפסטיבל ישראל

ניכור. מה זה אמר אז ומה זה אומר היום. חלום ושברו. אבל וילסון, זאת יש לזכור, מפאת גילו, כמו רינה ירושלמי, שייך לדור של החלום ושם הוא גם נשאר. כך שאנו מקבלים ניכור בריבוע. זה יפה, אך האם זה אפקטיבי. היום. ולכן תחילה עלינו לשאול מה אפקטיבי היום. זה רחב. אולי, האם ניכור אפקטיבי היום. מה נשתנה. שאז הניכור היה אמצעי זר, מוזר, מאיים. שוק. העולם היה רע, אחרי שתי מלחמות עולם מזעזעות. זה הביא לאופנת הניכור באמנות, בפילוסופיה. השורשים היו קודם, אך כעת הפטיש הלם בכל הכוח. המטרה: לזעזע. מוזר איך שתי מלחמות עולם, שהציגו לעולם רוע שאולי טרם נראה כמותו, עדיין השאירו את האנשים אנושיים, כך שהם יוכלו ללכת לתיאטרון ולהזדעזע מהניכור. פתאום התיאטרון עוסק באנטי-גיבורים, בייאוש, בכישלון. והאמצעים האמנותיים – ניכור. זה חידוש וזה גורם לאנשים לחשוב. אבל היום. בעולם המנוכר שלנו, כשכולנו אנטי גיבורים... זה פשוט נראה לנו אותו דבר כמו החיים שלנו, רק ביותר מסוגנן. ביותר יפה. אולי בגלל זה כדאי ללכת עד הסוף ולעטוף הכול בגוצ'י או בוורסצ'ה. הזיכרונות והכישלונות טובעים במותגים. אולי אז נזדהה. כלומר אולי אז תהיה לנו נחמה. אבל וילסון הוא מותג בעצמו, לא צריך קביים. אז לו נשאר רק כלב (והוא אפילו לא שלו, אלא בעצם של בקט).

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

גם קסנדרה היתה פה

על הר אולימפוס מאת יאן פאבר בפסטיבל ישראל

ואז אני שואלת את עצמי, איפה צריך למקם את הפרפורמנס על הסקלה שבין התיאטרון שבו לחלוטין איננו משתתפים לבין מסיבות טבע שעצם היותן הוא הקהל (בסיוע די. גיי. ודוכני אוכל). האם מסיבות הטבע האלו הן הבככנליות או הדיוניסיות של היום? ואם כך, איך התיאטרון יכול להחיות את הפולחן, זה בכלל אפשרי...? מה שנשאר זה רק לדבר על... אולי בצורה מיוחדת... אבל לדבר על... להפתעתנו, אפילו לא זרקו עלינו שום דבר מבליל הנוזלים, גושי הבשר ופתיתי הנייר שטינפו לגמרי את הבמה ואת רוב המופיענים. הדיסטנס היחיד נשבר כאשר ה"שחקנים" דיברו ישירות אלינו, כלומר שזה נראה שהם מדברים ישירות אלינו. בעצם, הם כנראה באמת דיברו אלינו רק בחלק האחרון ובמהלך נרקיסיסטי מושלם הם ביקשו: "תנו לנו את אהבתכם". שוב ושוב ושוב ובין לבין טוורקינג סוחף. הקהל נכנס לאקסטזה ולא דקה אחת לפני. זה מה שהכי מתקרב כאן למסיבת טבע, הקהל התחיל לרקוד לצלילי המוזיקה המקפיצה. "נערים נאים,/בחורים, זקנים, גברים – כולכם מחאו נא כף בעז,/כי חביב מאוד על בקחוס חסדכם הרב מאוד." דומה, לא? הציטוט הזה הוא מבת סמוס למיננדרוס, בתרגום זילברשלג. מאה 3 לפנה"ס, קצת יותר מאוחר משלישיית הטרגיקונים הידועה: אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, מאה 5 לפנה"ס. כבר אז ביקשו מהקהל למחוא כפיים. אבל לא לפני. כי לפני, בימים ההם, השחקנים עוד היו חלק מהפולחן הדתי, בני הקהילה שכל אחד מבניה תורם לקיומו, למרות שידוע כי קיבלו שכר כספי על עבודתם. וכעת בימי מיננדרוס, הפולחן כבר לא שם, רק התיאטרון, ושכרם של השחקנים, שכרם הרוחני, הוא בתהילתם, בכבודם. יאן פאבר וחבורתו רוצים אהבה, רוצים תהילה. זה לא פולחן, זו הצגה.  (12.6.2016)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מות הנרקסיסט

על "סופת רעמים 2.0" של תיאטרון החלומות הניסיוניים (סין), פסטיבל ישראל.

הנה כי כן, בעצם מתבטלת ההיררכיה בין המופיען השחקן למופיען הצלם, בין זה שמלפני המצלמה ובין זה שמאחוריה, בין השחקן וכפילו, וגם בין התיאטרון וכפילו – סרט הווידיאו. ע"ע ארטו. אבל בעצם נוצרת היררכיה אחרת, הווידיאו ניצב בקדמת הבמה, גדול, ברור, עם תרגום. החדרים המצולמים נמצאים מאחור, נראים קטנים יותר, לפעמים קצת חשוכים, לפעמים מוסתרים על-ידי הצוות המצלם, ברור שזו רק תפאורת קרטון, קיר הבטון של אחורי הבמה חשוף מעל הקירות הקצרים של הסט והוא מוסתר על-ידי הווידיאו שמותקן בתקרת הפרוסניום. הווידיאו הוא החשוב, או לפחות הוא זה שנראה בקלות רבה יותר. המקור שלו מוצג לנו על הבמה ובכל זאת הוא נראה לעיתים כסימולקרה, העתק ללא מקור. אבל כאן, זה לא רק סרט לצד המוסרטים. כאן יש לנו גם מספרים, שהם בכלל מספרה אחרת. פתאום אנו במין מסע בזמן לאמנות קדומה. הבעיה היא, שעם כל זה שאנו מחוברים לגמרי לטכנולוגיה המוצגת בפנינו ואולי בשל כך, הפירוק שלה בעצם, למרות הדקדקנות והתפעול החלק ומעורר ההתפעלות, לא מעניין אותנו. זה פשוט טו אוב'ווייאס. אנו נמשכים כבמטה קסם למספרים האלו שמגיעים מתרבות רחוקה בזמן ובמקום. שאינם חלק מחיי היומיום שלנו, שאינם ייצוג של מה שיכול היה להיות חיי היומיום של מישהו, אלא משהו לחלוטין אמנותי ומנותק מהווייתנו המוכרת. אנו נמשכים לשיר סיני עתיק, למשהו שהוא בעצם ייצוג אבסטרקטי של המציאות. A thing of beauty כפי שכתב המשורר ג'ון קיטס בפתיחת שירו "אנדימיון". אנו נמשכים ליופי, אנו רוצים לברוח מהמציאות המוכרת והמלוכלכת הזו. הרעה. זו שבה שלושה אנשים מתים מוות מיותר. כלומר במחזה המקורי. כאן אפילו הדרמה הזו קוצצה.  (7/6/2016)

המשך לקרוא