הסאטיר בתיאטרון

אז מה כל כך נשגב במקקים

על 'האם יש מקקים בישראל' מאת נסים אלוני בתיאטרון הבימה.

אני עדיין לא בטוחה מה הם המקקים, האם הם הסיאוב, או אולי האמת או הממשות הלקאניאנית. או אולי מבקרי התיאטרון, אלה המשכילים והמוכתרים או איש איש מההמון שיכול (בוודאי היום) לקשור לעצמו כתר, שמכרסמים את השאיפה למלוכה שהמחזאי אלוני מבין שאליה לעולם לא יגיע. "שם, בבית שלי, הם כרסמו הכל... בלי רגש גדלות, מוד! בלי חמלה! בלי מוסיקה! שום אמנות! שום תיאטרון!" אם אין מלוכה ואין גלות אז מה נשאר... האם אתם חושבים שאפשר להמיר את שני הגבנונים היהודי והישראלי בשני גבנונים של מלוכה וגלות. בכל מחזותיו, אלוני שב ומציג אותם. הוא בעצם כותב שוב ושוב אותו דבר, את סיפורו שלו לפי הנרטיב שבנה לעצמו על אמן יחיד סגולה, מלך שניצב מול קהל שדוחה את האמנות שלו, לא מבין אותה ויותר מכל לא זקוק לה. אז למה הוא מתעקש... כלומר אוסקר... לקיים את ההצגה... ואם המקקים נמצאים גם בישראל, האם זה אומר שהגולה זלגה לישראל, או שמדובר בכלל במצב רוחני ולא בעניין לוקלי. ואולי אנו מחפשים בכלל במקום הלא נכון. השאלה שלנו אינה צריכה להיות על הסימבול של 'מקקים' או של 'ארץ ישראל' או 'ישראל' כל אחד בנפרד בנרטיב זה או אחר, אלא על השאלה כולה. 'האם יש מקקים בישראל'. האם אנו יכולים למצוא ייצוג בבלתי ניתן לייצוג. האם נמצא סמל, משמעות, אמת, בעולם אידילי. במציאות היומיומית. בפער ביניהם. אנחנו מחפשים ולא מוצאים. בממשי אין חסר, טוען לקאן, השפה היא זו היוצרת חסר בהוויה השלמה, שכן מערך המושגים שלה קוטע את השלמות. אלוני מפציץ אותנו בדימויים, בחידות, בפערים. הוא נכשל. אנו מחפשים משמעות בפרטים ולא רוצים לראות את התמונה השלמה. לא רוצים להבין שהאמת היא מעבר לטוב ולרע. מעבר לתפיסתנו. וכל שאנו יכולים לתפוס הוא שלעולם לא נתפוס אותה. אולי אנו נמצאים בגלות מהאמת... אז איך הגלות היא המקקים... ואם נתייחס לפיל הלבן שבחדר... האם הציונות נכשלה, או שפשוט מרוב דימויים, שנוצרים ונוצרים מחדש כל הזמן הן מצד היהודי והן מהצד הישראלי, אנו כבר לא יודעים מהי. אנו כבר לא יודעים מי אנחנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחרי שהאדם יושמד ישארו רק מקקים

על 'האם יש מקקים בישראל?'  מאת נסים אלוני, בעקבות קריאה מבוימת בקאמרי.

ואולי הרגע המרגש מכל, ההשתחוויה כמובן, כל השחקנים ותמונה אחת גדולה של מי שכבר לא איתנו ואיתנו יותר מכל, נסים אלוני. שבחייו לא זכה ואנו מקווים שמהשמיים הוא מביט בנו מרוצה... טוב, בטח הוא רוצה להחליף כבר כמה משפטים...

ולא רק פלא שעולה מחזה של נסים אלוני, אלא שסוף סוף נגאל מהמגרה המחזה האחרון הגנוז. שעבר דרך ייסורים גם בניסיון הנוכחי להפיקו, והתקבל ונקרא ונדחה, והוגש ולא קיבל מימון, ונידון ובסוף ירד מסדר היום בלא כלום, עד שמצא לו בית. לא ממש בית, במה זמנית וחד פעמית. כמו הפסיון שמוצג בו.

בואו נשנה לו את הסוף. או שלא. אל תהרגו אותו יותר. את נסים אלוני. המבקרים שהיום יגידו בריש גלי, אלוני הוא גדול מחזאי ישראל, אלוני ולא חנוך לוין בעל הלובי הבלתי נלאה, הם אלו שמיררו אז את חייו. שהורידו את המסך על יצירתו מוקדם מוקדם מדי. הם מכים היום על חטא. אולי כי זה קשה, קשה להבין את המורכבות, את השכבות הרבות, את הקישורים ביניהם. והקהל, כמו שאומר אלוני, רוצה בידור. לא רוצה לחשוב, לא רוצה להסתבך. רוצה לצחוק. והתיאטרון רוצה לעשות כסף. כמו אוסקר. והפוליטיקאים רוצים שהכול יהיה ברור, מי נאמן ומי לא. אם יש מקקים או לא. אבל אנחנו אמנים ואנו צריכים לשאול שאלות קשות. לצעוד לירושלים כדי שנוכל באמת לזכור, מאין באנו ולמה באמת אנו הולכים לאן שאנו הולכים. מי ירים את הכפפה. מי ירשה לנו באמת לשאול, בצבע מלא ומעל במה רחבה, האם יש מקקים בישראל?

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אובססיה ותהילה

על 'נפוליון – חי או מת!' של תיאטרון החאן הירושלמי

מהי תהילה? כמו בהנסיכה האמריקאית, אלוני מקביל הקבלה ישרה או הפוכה – בין תהילת השחקן ותהילת המצביא או המלך. אבל מציאות ימינו מעוותת את ההבחנה הזאת. ההכפלה של כל אחד ואחד מאיתנו כל הזמן, בעיקר על-ידי עצמנו, הופכת את כולנו לשחקנים תמיד, ליצורים שפעולתם נקבעת במידה רבה על-ידי הייצוג המיידי שלהם במדיה החברתית ובכלל, לבוראי דימויים, לדימוי במקום לדבר עצמו. כמה מתאים ואירוני, שהאמיתי אצל אלוני, כלומר נפוליון הממשי – הוא נפוליון מת, רוח, דימוי, מזכרת. הדמות שנקראת במחזה נפוליון האמיתי, והיא לא אחת, היא בעצם ייצוג, השתקפות של הנפוליון המת הרואה את עברו לנגד עיניו. כמו בסדרת הטלוויזיה מנהרת הזמן.
כולם רוצים להיות נפוליון, מצליחנים, אלילי הנשים. לשים על עצמם את המסכה המתאימה. רק האמיתי לא הבין על מה המהומה. שהרי הוא רק אדם ואדם הוא אפסי, שלא כמו ייצוגו שהופך להיות סמל. והמת – הוא בכלל באובססיה. איזו אובססיה – לשמר את הייצוג שלו ללא רבב. התבלבלתם. או אז, בריגלה עושה סדר וחסל.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אגו – תיעוד – זיכרון

על ההצגה "הנסיכה האמריקאית (חוזרת)" בתיאטרון תמונע.

בסופו של יום, מה שעובד בהפקה הזו אינו "המאוים". "המאוים" שוב אינו האפקט המתבקש אלא הנושא. אנו מדברים על המאוים ומה שעובד פה זה ההזדהות הרגשית שלנו עם השחקנים ועם הסיפור. בסיבוב של 360 מעלות, חזרנו לאפקט התיאטרוני המוכר והטוב. אבל זה בכל זאת ממקום אחר. הקתרזיס שלנו אינו נובע כאן מתחושת השליטה והשחרור של "זה לעולם לא יגיע אלינו" אלא דווקא מזה שאנו רואים שהמצב כך אצל כולם. זוהי נחמה פורתא או לא כ"כ קטנה, כפי שלימדה אותנו המחאה החברתית משנת 2011. שכן המחאה הזו לא יכלה לו לנרטיב ששולט בנו בלי שנוכל לשנות בו כמעט דבר, לשינויים הכלכליים הקיצוניים המתרגשים על העולם ושסופם עוד לא נראה באופק, אך היא לימדה אותנו שחוסר היכולת להתמודד עם העולם הזה, עם ה"מאוים" הזה, הוא נחלתם של רבים, של הרוב, ולא רק של קומץ לוזרים או אאוטסיידרים שלא יכולים להתמודד כשורה עם המערכת. המסר כאן הוא בהחלט של הזדהות ונחמה.

מוקד החוויה השתנה. אנו כבר לא נחלקים לשני מחנות מובחנים של צופים ומציגים, מאיימים ומאוימים. הגבולות מטשטשים. הנה המציגים אומנם מזיזים אותנו מפה לשם ומשחקים בנו, אך העלילה משחקת בהם. אנו מזדהים איתם כי הם כמונו, כי גם אנחנו, לפחות בהכרתנו, נשחק בהם, אם רק תהיה לנו הזדמנות. זה שם המשחק היום. מלחמת כוחות.

אבל הרי טענתי שהמופיען הוא אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים. אז איך אם כן אנו מזדהים איתו? זו לא ההזדהות הידועה עם הדמות המוצגת לנו. הדמות כאן לא קיימת, רגע אחרי שעזבתי את האולם ויצאתי אל האור של יום שישי בצהרים. אני לא חושבת עליה יותר. היא לא נכנסה לי ללב ולא יצאה כמה ימים. זו השלכה. אנו מזדהים עם עצמנו (אני הרי סובייקטיביסטית חריפה). זה משהו נרקיסיסטי, כמו כל ההתעסקות שלנו בחפצים בעידן הזה, כמו כל ההחפצה האקסהיביציוניסטית המוגזמת, התמונות שלנו שאנו משתפים באופן בלתי פוסק עם העולם ברשתות החברתיות, החיצוניות החשובה, הכסף החשוב, ההגיגים בלירה שכול אחד משחרר לעולם (כל העולם במה במובן המילולי). מישהו בכלל זוכר מי עומד מאחורי ההגיג שכרגע הוא עשה לו לייק? מישהו בכלל זוכר מה היה ההגיג הזה? למה אנו צריכים תיאטרון אם אנחנו התיאטרון? אולי בעצם אנו צריכים קהל... (22/2/16)

המשך לקרוא