הסאטיר בתיאטרון

אחד ודי

על 4 הצגות בתיאטרונטו 2019

סיפורי מחנות יש גם בשריקה וגם בהסלון של סבתא ורדה. החברה הישראלית, לא משנה אם היא מציגה טראומה קלאסית, כמו שכתוב באתיקט האתוס הלאומי, או דווקא את אלו שמרוב טראומה הפכו לאאוטסיידרים עם עודף שמחת חיים עד-כדי תמהונות (כלומר שגעון), תמיד מתחילה בסיפורי מחנות. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אומר מאיר אריאל. אולי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב מנגלה באוושוויץ, סלקציה למוות או לעבודה. כאילו לא היינו כבר בארבייט מאכט פריי ולא פירקנו את זה. לא, זה היה פעם, היום אנחנו ימניים, האתוס חזר. הפאתוס הזה באמת כבר לא מרשים אף אחד, אבל לא מעזים לוותר על מס השפתיים הזה בשירות הנרטיב.

גם בהצגה ז'קוב ז'קוב, הגיבורה מנסה להחיות, לשווא, בשביל הספר שלה, מישהו מת. גם הסיפור שיצא בסוף הוא סיפור על אחרים, בעיקר אחרות, שמבעדן מבצבץ, נמצא ז'קוב, הוא הריק שבין התכנים. כמו בציור של מגריט. אז בעצם כאן, השחקן לא רק שאינו מגלם את הדמות הראשית. הדמות הראשית לא נוכחת אפילו כנמען. היא חידה. משהו על גבול הנשגב הבלתי נתפס. עד כדי כך קלושה שהמחברת ולרי זנתי, החליטה לקרוא לספרה פעמיים ז'קוב, כדי להנכיח אותו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחרי שהאדם יושמד ישארו רק מקקים

על 'האם יש מקקים בישראל?'  מאת נסים אלוני, בעקבות קריאה מבוימת בקאמרי.

ואולי הרגע המרגש מכל, ההשתחוויה כמובן, כל השחקנים ותמונה אחת גדולה של מי שכבר לא איתנו ואיתנו יותר מכל, נסים אלוני. שבחייו לא זכה ואנו מקווים שמהשמיים הוא מביט בנו מרוצה... טוב, בטח הוא רוצה להחליף כבר כמה משפטים...

ולא רק פלא שעולה מחזה של נסים אלוני, אלא שסוף סוף נגאל מהמגרה המחזה האחרון הגנוז. שעבר דרך ייסורים גם בניסיון הנוכחי להפיקו, והתקבל ונקרא ונדחה, והוגש ולא קיבל מימון, ונידון ובסוף ירד מסדר היום בלא כלום, עד שמצא לו בית. לא ממש בית, במה זמנית וחד פעמית. כמו הפסיון שמוצג בו.

בואו נשנה לו את הסוף. או שלא. אל תהרגו אותו יותר. את נסים אלוני. המבקרים שהיום יגידו בריש גלי, אלוני הוא גדול מחזאי ישראל, אלוני ולא חנוך לוין בעל הלובי הבלתי נלאה, הם אלו שמיררו אז את חייו. שהורידו את המסך על יצירתו מוקדם מוקדם מדי. הם מכים היום על חטא. אולי כי זה קשה, קשה להבין את המורכבות, את השכבות הרבות, את הקישורים ביניהם. והקהל, כמו שאומר אלוני, רוצה בידור. לא רוצה לחשוב, לא רוצה להסתבך. רוצה לצחוק. והתיאטרון רוצה לעשות כסף. כמו אוסקר. והפוליטיקאים רוצים שהכול יהיה ברור, מי נאמן ומי לא. אם יש מקקים או לא. אבל אנחנו אמנים ואנו צריכים לשאול שאלות קשות. לצעוד לירושלים כדי שנוכל באמת לזכור, מאין באנו ולמה באמת אנו הולכים לאן שאנו הולכים. מי ירים את הכפפה. מי ירשה לנו באמת לשאול, בצבע מלא ומעל במה רחבה, האם יש מקקים בישראל?

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מאין באנו ולאן אנו הולכים

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע


ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אגו – תיעוד – זיכרון

על ההצגה "הנסיכה האמריקאית (חוזרת)" בתיאטרון תמונע.

בסופו של יום, מה שעובד בהפקה הזו אינו "המאוים". "המאוים" שוב אינו האפקט המתבקש אלא הנושא. אנו מדברים על המאוים ומה שעובד פה זה ההזדהות הרגשית שלנו עם השחקנים ועם הסיפור. בסיבוב של 360 מעלות, חזרנו לאפקט התיאטרוני המוכר והטוב. אבל זה בכל זאת ממקום אחר. הקתרזיס שלנו אינו נובע כאן מתחושת השליטה והשחרור של "זה לעולם לא יגיע אלינו" אלא דווקא מזה שאנו רואים שהמצב כך אצל כולם. זוהי נחמה פורתא או לא כ"כ קטנה, כפי שלימדה אותנו המחאה החברתית משנת 2011. שכן המחאה הזו לא יכלה לו לנרטיב ששולט בנו בלי שנוכל לשנות בו כמעט דבר, לשינויים הכלכליים הקיצוניים המתרגשים על העולם ושסופם עוד לא נראה באופק, אך היא לימדה אותנו שחוסר היכולת להתמודד עם העולם הזה, עם ה"מאוים" הזה, הוא נחלתם של רבים, של הרוב, ולא רק של קומץ לוזרים או אאוטסיידרים שלא יכולים להתמודד כשורה עם המערכת. המסר כאן הוא בהחלט של הזדהות ונחמה.

מוקד החוויה השתנה. אנו כבר לא נחלקים לשני מחנות מובחנים של צופים ומציגים, מאיימים ומאוימים. הגבולות מטשטשים. הנה המציגים אומנם מזיזים אותנו מפה לשם ומשחקים בנו, אך העלילה משחקת בהם. אנו מזדהים איתם כי הם כמונו, כי גם אנחנו, לפחות בהכרתנו, נשחק בהם, אם רק תהיה לנו הזדמנות. זה שם המשחק היום. מלחמת כוחות.

אבל הרי טענתי שהמופיען הוא אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים. אז איך אם כן אנו מזדהים איתו? זו לא ההזדהות הידועה עם הדמות המוצגת לנו. הדמות כאן לא קיימת, רגע אחרי שעזבתי את האולם ויצאתי אל האור של יום שישי בצהרים. אני לא חושבת עליה יותר. היא לא נכנסה לי ללב ולא יצאה כמה ימים. זו השלכה. אנו מזדהים עם עצמנו (אני הרי סובייקטיביסטית חריפה). זה משהו נרקיסיסטי, כמו כל ההתעסקות שלנו בחפצים בעידן הזה, כמו כל ההחפצה האקסהיביציוניסטית המוגזמת, התמונות שלנו שאנו משתפים באופן בלתי פוסק עם העולם ברשתות החברתיות, החיצוניות החשובה, הכסף החשוב, ההגיגים בלירה שכול אחד משחרר לעולם (כל העולם במה במובן המילולי). מישהו בכלל זוכר מי עומד מאחורי ההגיג שכרגע הוא עשה לו לייק? מישהו בכלל זוכר מה היה ההגיג הזה? למה אנו צריכים תיאטרון אם אנחנו התיאטרון? אולי בעצם אנו צריכים קהל... (22/2/16)

המשך לקרוא