הסאטיר בקונצרט

באין רועה

על קונצרט מוצרט – המיסה הגדולה והרקוויאם.

הכול נראה מאוד מבטיח. מה בתפריט? מוצרט אהובי וארבעה יקירי המדור. הכוכבות הראשיות יעל לויטה ואלה וסילביצקי, המצטרפת החדשה ענת צ'רני והבן שבחבורה, מיודענו עודד רייך. התגבור שלהם בערב זה, קרי הטנור האמריקאי, המנצח האסטוני ושלוש מקהלות ישראליות לא היו במיטבם. וזה די חבל כי כשמדובר ביצירות ליטורגיות, הגברת הראשונה היא המקהלה. עוד לא החלטנו אם מה גבר על מה, זה שהרסו את הלקרימוסה מהרקוויאם, או זה שזכינו לביצוע מדהים של Et incarnatus est במיסה. הנה כי כן, את הקונצרט הזה הצילו הסולנים. אבל סולנים ביצירה ליטורגית זה לא מספיק. שהרי מדובר ביצירה דתית, כלומר יצירה לקהילה. הקהילה יושבת על הבמה או בקהל ואחת צריכה להלהיב את השנייה לכדי התלהבות דתית אחת. ואם הקהילה על הבמה לא מתלהבת מספיק ואפילו מבולבלת ומתפרעת, הרגש הדתי – המטרה של היצירה הזו (או אם תרצו לתרגם לימינו – רגש ההתעלות הספיריטואליסטית) לא מתעורר. יצאנו בלא כלום.

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

יש אלוהים

על האופרה "אמהות" במרכז מנדל.

אופרה ישראלית מקורית חדשה. והפעם זה לא התהליך שחשוב, זה לא עצם הניסיון ששווה הערכה. זהו הדבר האמיתי. דה ריל דיל. אופרה שגדולה מסך חלקיה, שמוטב ותמצא את דרכה לרפרטואר קבוע של בתי אופרה ותישאר שם. הנושא נצחי – הסיפור התנ"כי והטיפול מפתיע, מעורר השראה ומדויק מאין כמותו. אלוהים היא אשה. אשה היא אלוהים, או "לפחות מה שנשאר ממני". אלוהים היא עדיין המניע, המספר, אבל הוא גם זה שכאן, מוציא מהצל לאור, למרכז הבמה, את הנשים, גם לאחר שילדו את הבנים. "קחי את בנך את יחידך" הוא אומר לשרה ומראה שהדילמה אינה רק של אברהם. היצירה הזו, שכונתה על-ידי מחברה דוד זבה "תמונות אופרה", שכן איננה מספרת סיפור אחד רציף, משלבת טקסטים שלמים מהתנ"ך וביניהם טקסטים שכתב זבה עצמו בהשראת התנ"ך ולא רק. ביחד, מבחינה ספרותית וגם מבחינה מוסיקלית, נוצרת יצירה שאין שלמה ממנה, שזה כבר הישג גדול מאוד.

מלאכת מחשבת של שעטנז בין קטעי התנ"ך וקטעי הפרשנות המרעננת של זבה, יוצרים כאן יצירה, שרק מבחינה ספרותית נטו חשובה מאין כמותה, בעצם ההצגה של זוויות חדשות ומרעננות לאופן ההצגה והתפיסה של "האמהות". ארבעת האמהות הנחשבות (שרה, רבקה, לאה ורחל) וארבעת האמהות שאינן נחשבות (בלהה, זליפה וקטורה היא/או לא היא הגר). זבה מתעסק בתמות כבדות, מתבל את היצירה באמירות פמיניסטיות, אפילו רדיקליות, ... ועדיין העיסוק הוא עדין, קומוניקטיבי, וקרוב לליבנו. הוא מצליח להעביר באופן יוצא מן הכלל שלל רגשות נשיים, כבר ברובד הראשון של הטקסט ואח"כ מעבה אותו ברובד המוזיקה וברובד הביצוע. בליווי המוזיקה של זבה, קטעי התנ"ך מעולם לא נראו מעניינים יותר. עיקר ההישג של זבה הוא בפיסוק ובדגשים המעניינים שהמוזיקה שלו מעניקה לטקסט התנ"כי, לפעמים מאשר לפעמים מערער ... וכל כולה של המוזיקה היא הנחיה חכמה לטקסט, ששואלת שאלות, בעוצמה או בעדינות, או בהפתעה או בהשלמה, בחיבורים מעניינים ומעוררי מחשבה.

זוהי יצירה לקולות נשיים וככזאת, בחר זבה בארבע הקולות הנשיים האופייניים: סופרן ראשון (גבוה), סופרן שני, מצו-סופרן ואלט, כאילו היצירה נכתבה למקהלת נשים (SSMA) והדבר ניכר בהרמוניות המופלאות שהוא רוקח בין הקולות בדואטים ובטרצטים. בכלל, אולי בשל היותו של זבה זמר בעצמו, הוא יודע לכתוב נכון לזמרים ולא מטיל על הזמרות שלו קווים מוזיקליים בלתי ניתנים לביצוע או כאלו שגורמים להן לשיר שלא ברגיסטר הטבעי שלהן, כמו שנצפו לאחרונה במחוזותינו באופרות מקוריות (האדונית והרוכל/פרמונט, האשה המופלאה שבתוכנו/נצר). זה לא שאין ביצירה קווים קשים לביצוע, אך עדיין נשמרת הבהירות של הטקסט, כאשר המוזיקה משרתת את הטקסט ואת הפרשנות ולא הטקסט נאנס לתוך המוזיקה.  (2/1/16)

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

אבד בתרגום

על האופרה 'האשה המופלאה שבתוכנו' בתיאטרון הקאמרי, 2015.

פרימיירה עולמית של יצירה אופראית מקורית היא תמיד חגיגה. ואין לצפות לחזות ביצירה מושלמת, גדולי המלחינים המשיכו ושכללו את יצירתם הרבה אחרי הפרימיירה, עד שהגיעו לנוסח הסופי של מה שמזוהה היום כמסטרפיס. ולכן אנו לא חוגגים את היצירה, כמו את התעוזה ואת התהליך. האישה המופלאה שבתוכנו, אופרה קאמרית שהלחינה (ואף התקינה ליברית) אסנת נצר לפי המחזה של חנוך לוין רחוקה משלמות, אך בכל זאת היתה אירוע מעניין ובמיוחד אזכור את המבצעים המעולים: יקירת המדור, יעל לויטה הענקית, לעד שפרכצי (ע"ע האופרה שיץ, גם היא עפ"י לוין), ולצידה הבריטון גיא פלץ והזמרת האלט נועה פרנקל. הקרם דלה קרם. במיוחד פלץ ולויטה ייזכרו כמי שעמדו בכבוד ובגבורה בקווי שירה מורכבים ומסובכים, עם קפיצות מרחיקות לכת בין אוקטבות, קולורטורות אימתניות ואפילו מין גיבריש שנע בין השתעלות ושירת סקאט (ללויטה).

עוד לפני המוזיקה, צריך תשתית, כלומר ליברית. וגם כאן, כמו בשיץ שעלתה באופרה הישראלית בסוף העונה שעברה, נערכו קיצוצים מסיביים במחזה הלויני. אלא שלהבדיל מהמחזה ההוא, זה שלפנינו הוא מלכתחילה מהודק יותר וקטן יותר. זה לא שהורידו אי אלו סצנות בסאגה ארוכה (במה שכאמור הפך את שיץ מפארסה למלודרמה), אלא שרידדו לחלוטין את כל הסיפור לקו סיפורי אחד, סכמטי מאוד, בטח לא אחד שמצדיק שעה ומחצה של אירוע. בהתחשב בזה, מפתיע שהשאירו את דמותו של חורחה על הבמה. גם ככה תפקידו זעיר, אולי היו צריכים רק לדבר עליו... וכך נותר לו חוטנר מחזר יחיד, ללא המחזרים האחרים, אלו שמזוהים במחזה בשמם – סן לקסוסי ובורבון – ואלו שמזוהים כקבוצה – המכרכרים, רק הוא הנעבך מול הג'ון טרוולטה דלה שמטה – חורחה, זה שלבוש חליפת זהב נוצצת ובחולצה ורודה על כרס גדולה ופאה מגוחכת ומעכס עוד יותר מכל מאוריציה או מדגסקר. אולי הוא בכלל צולע...

המוזיקה של האופרה של נצר אינה טומנת בחובה שום קלילות מתבקשת וכל ההשפעות המבטיחות לכאורה מבליחות לזמן קצר מדי או קורסות תחת הדחיסות הגדולה של המוזיקה, מה שתרם יותר מכל להרגשת קקפוניה עמוסה מדי. בתחילה זה נשא יפה על גבו את האקספוזיציה של המחזה. אבל לאחר מכן, לא קרה שום דבר נוסף. הליברית גם ככה חזרה על עצמה בקטעים נרחבים, ומה שמצדיק אולי חזרה של המוזיקה בחלקים אלו, מצריך אולי יותר מכל קו מוזיקלי מעט שונה בתווך. אלא שהמוטיבים המוזיקליים השונים שהוצמדו לדמויות ולסיטואציות לא הצליחו לפרוץ את גבולות הכול נשמע אותו דבר. וכך יצא שבמקום להצחיק, במקום להביא לאיזשהו הרהור קיומי, האופרה הזו עסקה בהישרדות...  (17/11/15)

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

טרוף לא טורף יוסף

על "האדונית והרוכל" ועל "שיץ" באופרה הישראלית

אני רואה שני קווים מקשרים בין שני הסיפורים: אחד שמראה שהכול תמיד יהיה אותו דבר – מאבק בין טורף ונטרף כאשר הגלגל יכול להתהפך בקלות ולגרום לטורף להיות נטרף פתע, ולהיפך. מצד שני יש כאן קו של התפתחות במבנה היפרבולה. היהודים ממצב עגום, הצליחו לחלץ עצמם ולהקים ארץ ואף להפוך לטורפים בעצמם, רק כדי ליפול שוב אל הקורבנות מחד ואל הסיאוב מאידך. קו התפתחות זה יכול להיות מקביל לעלייתה ולנפילתה של האידיאולוגיה במאה ה-20. מן החורבן צמחה אידיאולוגיה של חיים צודקים (סוציאליזם), שבדרך להגשמתה הסתאבה וחלפה לה מן העולם, כאילו לא היתה. הניצוּל חזר.

נקודת התורפה של ההפקה הנוכחית, מלבד הקיצוצים הכואבים בטקסט של לוין, הוא הבימוי הבעייתי מאוד של ריקלין – או בעצם הרצון ליצור מעטפת אחידה לשתי ההפקות ולא ברור למה, אפשר בהחלט להעלות שתי אופרות באותו ערב בבימוי שונה לחלוטין – ראו מקרה קוולריה רוסטיקנה/פליאצ'י. בעוד שבחלקו הראשון של הערב התפאורה איפשרה ליצור סצנות מפורשות של האדונית והרוכל, בחלק השני נעשה בה שימוש אבסטרקטי לחלוטין, כך שלא רק שלא זכינו לראות דירה דרום תל-אביבית או אולם חתונות, בקושי זכינו לראות מיטה. אפילו סצנת "התנשקתי עם בצק" שבמקור אמורה להיות במיטה, הפכה לשיחת חולין על אבטיח בכיסאות פלסטיק של חוף הים. אז לא רק שזה ממש לא עובד באופרה הספציפית הזו, זה גם נראה מוזר בהשוואה לבימוי המדוקדק באותו סט, באופרה בחלק הראשון של הערב.

אז למה האופרה של לוין התקבלה יותר על-ידי הקהל (וגם על-ידי חלק מהמבקרים)? אולי כי היא עובדת בדיוק על מרכזי הרגש הישראלים הקוקלטיבים – צחוקים ואבל לאומי. וגם המוזיקה יותר קלילה, הדיקציה יותר ברורה והמבצעים יותר מצחיקים ושנונים (אבל לא זה בכוונה, זה רק בגלל הטקסט והמוזיקה...). מה חבל שהשאירו את חנוך לוין בחוץ – באמת שהיה לו מה להגיד על צחוקים ואבל לאומי...  (12/7/15)

המשך לקרוא